התגייסתי לפני שנה לקרבי. בשלב מסוים במטווח לא הצלחתי לירות והרגשתי חרדה מעצם המעמד שהגעתי אליו, ללמוד להרוג בן אדם. מאז אותו הרגע יש לי חרדה כל פעם שאני בבסיס וקשה לי לראות את המפקד שלי, קשה לי עם המחשבה שמישהו יכול בשנייה אחת לגזול ממני שבועיים שאני לא אראה בהם את המשפחה והחברים וקשה לי עם העובדה שאני בתפקיד ג'ובניקי סתמי שרוב היום נכלל בו ניקיון המשרד של מפקדי האישי ועשיית מטלות שהועברו אליי מחוסר רצון לעשות אותם בעצמו.
אני מרגיש כמו משרת, אם אני לא עצוב אני לחוץ, אם אני לא לחוץ אני עצבני ואם לא אף אחד מהם אני פשוט לא מרגיש כלום... אני עושה את המינימום הנדרש בתפקיד שלי בשביל לעבור למיטה שלי ולהישאר בה עד הלילה, כי איבדתי חשק לעשות כל דבר. אפילו הבית לא מרגיש לי כל כך משנה ביחס לבסיס כי לא כיף לי, אני בהרגשה תמידית של כלא. בבית או בצבא אני מרגיש שאני מרצה עונש,איבדתי חברים מאז פרוץ המלחמה ואבא שלי חלה בסרטן, כל האירועים האלה לא עזרו למצב שגם ככה היה לא טוב. הקבנית פוגשת אותי על בסיס קבוע אבל אני חושש שאין בכוונתה לשחרר אותי מהצבא, היא בעיקר מושכת אותי. מה אני יכול לעשות? הגעתי למצב שהיו לי התקפי בכי שראו גם המפקד האישי שלי, גם הקבנית וגם החברים.כמעט כל פעם שאני יוצא עם החברים יש לי התקף בכי כי אני כל כך סובל ואני מחזיק את זה איתי בצבא אז בשנייה שאני איתם הכל יוצא החוצה, מה הייתם עושים במקומי?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025