משהו בי לא בסדר שכל דבר מבחינה זוגית תמיד נהרס לי?

אין לי כותרת מדויקת על הנושא או משהו אז אשמח שתקראו בשביל שתבינו בגדול למה אני מתכוון, זה פחות ייעוץ, יותר פריקה שאני מרגיש שאני חייב לעשות.
עד לפני כמה שנים הייתי ילד שלא מתקרבים אליו (בנות), דבר שהשתנה לאחר שינוי שעשיתי (אני לא רוצה להיכנס לזה כי אין טעם פשוט), השתנתי, התחלתי לקבל המון מחמאות וחיי השתנו מקצה לקצה, עכשיו אני אספר

קצת על עצמי כדי שנוכל להיכנס לאווירה..
אז כמה דברים עלי, אני בן 16, לא יצא לי לעשן או לשתות מעולם וכנראה גם לא אנסה, לא כי אני לא רוצה, זה כי זה לא מושך אותי ולא מעניין אותי ולדעתי בגיל הזה זה טיפשי. יש לי אופי ואני לא נגרר אחרי דברים כלשהם.

אז ככה, עד לפני קצת יותר מחצי שנה הייתי ילד שמתחיל עם כל דבר שזז, יוצא עם בנות, עושה דברים, כן גם קיום יחסי מין(אני לא בתול), פוגע, משחק, בעקבות השינוי שעשיתי קיבלתי המון ביטחון ונהייתי בלי שכל, כל

הגאווה הזאת וכל האובר ביטחון שקפץ עלי פתאום השתלט לי על החיים.. אז לפני יותר מחצי שנה החלטתי שאני מפסיק עם הכל, עם כל המשחקים, כל הבחורות, כל העניינים - הכל. החלטתי "לרדת למחתרת". להמשיך

בעיסוקים שלי, ואמרתי לעצמי דבר ברור מאוד.. אני לא הולך לשחק יותר בבחורות.. כבר אז תמיד רציתי קשר רציני כלשהו אבל כל ההילה הזאת מסביבי, אם זה גאווה מחברים, או אגו שעלה מיום ליום פשוט גרמה לי לאבד את

עצמי, התחלתי לשחק במישהי שאהבה אותי ועד היום אני מתחרט על כך.. לאחר שהבנתי שאני ממש דביל.. החלטתי להפסיק עם הכל, גמרתי את הסיפור עם הבחורה שאהבה אותי שנתנה לי הכל, שבאמת אהבה אותי יותר

מכל דבר אחר, אבל אני? לא הצלחתי.. רציתי, אבל לא הצלחתי, אולי זה היה הביטחון המופרז שלי, ההרגשה של היא לא שווה? כן אני יודע הייתי טיפש גמור, מטומטם וחסר שכל.
אבל כיום זה אחרת.. השתנתי, אני כבר חצי שנה לא יוצא עם בנות למטרות מסוימות.. כל הפרספקטיבה שלי לגבי נשים השתנתה, אני לא סתם עושה דברים, אני מחושב אני עושה הכל עם מחשבה לפני, אני לא רוצה לפגוע

יותר בנשים.. ופה בעצם מגיעה הפריקה שלי... בגלל שאני לא רוצה לפגוע, אני הצד הפגוע בסופו של דבר.. בחצי שנה האחרונה היו 2 "דברים" שכוונו למערכת יחסים, שבשניהם אני נפגעתי, אין צורך לפרט על זה כי זה לא

באמת חשוב כאן, בשני המקרים אני נפגעתי ויצאתי הפגוע בסיפור.. חשוב לי להבהיר שאני לא אותו אחד של לפני יוצא מחצי שנה, אני השתנתי, התחלתי לכבד, התחלתי באמת לרצות קשר רציני, התחלתי לכבד נשים שאני

מדבר איתן, התחלתי להסתכל מעבר ל"רק" מין או דברים כלשהם. אפשר לומר שממש התבגרתי, מצד אחד אני שמח על זה, מצד שני...? אני נפגע.. אני נפגע כל פעם מחדש וזה לא כיף להיות בצד הניפגע.. הפריקה שלי

בעצם היא שהבחור של אז, הבחור של פעם לא היה נפגע, לא היה מרגיש עם עצמו רע (בדיעבד שאני חושב על זה עכשיו, באותה תקופה לא הרגשתי רע, אבל עכשיו שאני חושב על מה שעשיתי, זה גורם לי לגועל), אבל אני

אומר לעצמי עכשיו אם אני חוזר להיות כזה, אחד שסביב בחורות כל היום, אחרת שמדבר עם עשרות שונות שיוצא עם בנות "חיי את החיים", אני לא ארגיש פגוע יותר.. אבל מהצד השני אני מסתכל, מהפרספקטיבה שלי כיום

שאני אדם הרבה יותר אחראי ובוגר ומודע למעשיו, במידה ואני אחזור להיות אחד כזה אני פשוט אחזור להיגעל מעצמי, אבל אדע שאני לא אפגע בסוף.. כי המצב הנוכחי אני הצד הנפגע, ואני לא רוצה את זה! לא רוצה להרגיש

תיסכול כי לא הלך לי עם ההיא, לא רוצה להרגיש תיסכול של היא רצתה אותו ולא אותי, לא רוצה להרגיש תיסכול של הרגשה של הייתי ריבאונד, לא רוצה להרגיש ככה, זה רע? אני יודע שעכשיו חלקכם אומרים "הוא רק ילד

על מה הוא מדבר" אבל בתכלס גם בגיל הזה דברים מהסוג הזה קורים, וכן זה קורה לי וזה קרה לי, ואני לא רוצה להרגיש ככה, להיות במיטה חצי מהיום בגלל מישהי? איפה הימים של אז שאני אף פעם לא הייתי בדיכאון?
במחשבה נוספת, לאחר כל הפריקה הזאת אני לא באמת אחזור לפעם, או אפילו אנסה.. ממש לא..
אך קשה לי עם ההרגשה של ההחמצה, של אחרי שניסיתי להיות כל כך טוב לב איתה, רגיש, חם, אוהב, מחבק, צוחק - זה עדיין לא עובד.. מה יש בי קללה מסויימת? משהו בי לא בסדר?
בפעם הראשונה שזה קרה אמרתי "מגיע לי.. אחרי כל מה שעשיתי, מגיע לי גם להיפגע אחרי שאני פגעתי" ובפעם השניה, באמת חשבתי שכבר אולי מגיע לי משהו טוב? אחרי שנתתי את הכל, חיזרתי, אהבתי, הייתי חם, רגיש, צוחק, הכל במידה כמובן וזה הלך פשוט מושלם.. היה עניין מהצד השני ובום ביום אחד הכל נחרב, משהו בי באמת לא בסדר?

סליחה על החפירה הגדולה, הייתי חייב לפרוק וכאן אני יכול לעשות את זה מבלי שיזהו אותי..