אז ככה הייתי ילד יחסית מקובל עם הרבה חברים ביסודי שעברנו לתיכון אצלנו זה מ ט עד יב שם שעברתי למקום חדש עם קצת חברים מהיסודי אבל זה אף פעם לא היה אותו הדבר בהתחלה התחברתי איתם ודיברנו וזה ואז התחילה הקורונה בקורונה התחלתי להכנס לדיכאון לא לצאת מהבית גם כי אסור והכל ואז שנגמר כל העיניין לא הלכתי או יצאתי הרבה מהבית גם לבית ספר ויצא מצב שגם אותם חברים מהבית ספר זה היה כאלו רק לדבר בבית ספר עצמו ואז הגיע הצבא שחשבתי שאיכשהו נשאר בקשר לפחות עם אחד אבל לא אבל אז אמרתי כולם אומרים חברים לחיים זה בצבא אז אמרתי יאלה זה מושלם ירדתי מקרבי לגוב הכרתי אנשים אחד שאני יכול באמת לקרוא חבר אבל זה גם לא משהו שאני אשב ואדבר איתו על החיים מרגיש כאלו אני מרחיק אנשים ולא אדם כל כך חברותי אני תמיד מנסה להציג את עצמי לא כמו שמכירים בהמשך כי זה לא כיף להכיר ולדבר עם בן אדם בדיכאון ובשאון שאין לא רצון לעשות כלום וכאלו כל בן אדם שהכרתי במצב שלי או בערך כאלו לא טוב לו בחיים או קצת קשה בדאון דיברנו כל הזמן עודדנו אחד את השני אבל שפתאום החיים שלה מתחילים להיות טובים הם שוכחים ממך כאלו לא הייתה בתקופה שלהם היה קשה ובאמת שאני לא מבקש הרבה סך הכל הודעה שיחה פעם ב אני כבר באמת לא יודע מה לעשות דוגרי אין לי כרגע מישהו שאני יכול להתקשר ולדבר איתו על החיים פעם הדחקתי אמרתי יש לי חברים הכל טוב ולאט לאט קיבלתי את המציאות שאין לי
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות