האבחון של האוטיזם סגר אותי שנים בבית והרס לי את החיים, איך להתמודד?

אובחנתי בגיל 11 בערך , ומאז במשך כל ה16 שנים שעברו מאז לא השלמתי עם האבחון ולא קיבלתי את זה כחלק ממני . תמיד ראיתי את זה כמשהו שמגדיר אותי כנחותה ופחותה מכולם .
גם הייתי בכיתה מיוחדת של חינוך מיוחד של אוטיסטים וכל השנים רק הדגישו לי בדרכים שונות כמה אני שונה כמה שאני לא רגילה כל דבר אצלי שרצו למצוא לו סיבה ישר קישרו לאוטיזם , כל הזמן הסתכלתי כל הכיתות הרגילות וקינאתי בהם בלי סוף , היו אינסוף דברים שנתנו להם לעשות אבל לנו לא כי לנו יש יכולות שלנו פחותות משלהם ..
כל הזמן הרגשתי שזה כאילו שהם חיים את החיים ואנחנו לא , אנחנו לא חווים כלום רק עושים הכל כדי שיהיה לנו קל .
גם ששיקרו לי בגדול שהגישו אותי לבגרויות ואמרו לי שבזכות הבגרויות אני אוכל ללכת לעבוד ולהשתלב בחברה , ובסוף מאחורי הקלעים אמרו שאנחנו ניגשנו לבגרות אף ורק בשביל שנצא בהרגשה שהצלחנו . מבחינתי זה היה זלזול מוחלט באינטליגנציה שלנו

כשסיימתי תיכון היה לי ממש קשה לראות את כולם הולכים להתגייס ולהתחיל את החיים שלהם , וכל מה שחיכה לי זה זימון לביטוח לאומי שקבע שאני נכה עם 100 אחוז אי כושר עבודה לצמיתות .

גם קבעו לי פגישה עם עובדת סוציאלית שאמרה לי ללכת לעבודה מוגנת או למסגרות מיוחדות לאוטיסטים , היא אפילו לא שאלה אותי אם אני רוצה היא אמרה שאני פשוט צריכה ללכת לשם .
סירבתי לזה ולכל הצעה אחרת שנתנו לי להמשיך במסגרת לאוטיסטים , החלטתי שאני לא ממשיכה להיות במסגרות כאלה לא משנה מה .
אני לא מוכנה יותר להתמודד עם הכותרת של האוטיסטית , המוגבלת , הבעלת צרכים מיוחדים .

מאז אני כבר 9 שנים יושבת בבית ובקושי יוצאת , בחיים לא עבדתי או עסקתי במשהו בכלל ואין לי קשרי חברות עם אף אחד , אני מרגישה כאילו שאני מתעוררת כל יום לעוד יום של כלום .
אפילו שאני כבר לא בהתמודדות מול אנשים שיודעים שאני אוטיסטית ורואים אותי דרך הכללות וסטריאוטיפים קשה לי להפסיק לחשוב על מה שעברתי עם האבחנה הזאת , אני מרגישה כאילו שהאבחון פשוט טמן לי חיים ריקניים וחסרי משמעות , שאני לא אוכל באמת לחיות את החיים ולחוות דברים .

בזכות הקצבה מביטוח לאומי אני לא אצטרך ללכת לעבוד , זה מספיק לי להכל למרות שזה אפילו לא סכום של משכורת מינימום, כי אני לא הולכת לקנות בחיים שלי רכב או דירה ואני לא הולכת לגדל ילדים , ולא כלום . אפילו אם הייתי רוצה לעבוד אז רוב המקומות לא ירצו לקבל אותי בגלל האבחון , והאפשרות לעבוד בעבודה לבעלי מוגבלויות או אוטיסטים לא באה בחשבון מבחינתי .

אני בת 27 בלי לדעת איך זה להיות בת 27 , אני כל הזמן מסתכלת על אחרים ורואה איך הם חיים את החיים ואני לא .. חבל שאף אחד לא טרך לספר לי שככה החיים שלי הולכים להיות כשאובחנתי בזה , מבחינתי אני פשוט הרמתי ידיים .
התרגלתי לזה שכל דבר בחיים שאני ארצה אני אקבל לא כי אני "האוטיסטית" . ומבחינת כל מי שלא אוטיסט ברגע ששומעים שאני מאובחנת האוטיזם הוא כל הזהות שלי , כל האישיות שלי וכל המהות של החיים שלי .