ישנה בעיה חברתית בעולם המערבי של היום. והיא בדידות.
הרבה אנשים מרגישים בודדים, בעיקר גברים. לנשים טיפה יותר קל מבחינה זו, מכיוון שיש להן עקרונית אפשרות להביא ילד לבד. אבל אנחנו לא בתחרות פה מי נדפק יותר. בדידות היא פשוט אפידמיה שמתפשטת.
לאחרונה נחשפתי יותר לנושא והבנתי שאני לא היחיד שמרגיש בדידות. אבל מה שהטריד אותי במיוחד זה דבר אחר. הזלזול ושמחה לאיד של "פמיניסטיות".
מישהי פרסמה כתבה על נושא הבדידות בקרב גברים. התגובות לכתבה נעו בין אדישות מחלטות לבין שמחה של ממש. דברים כמו "אוי אוי אוי, גברים לבנים לא כיף להם", "למה נגמרו הנושאים לדבר", "טוב מאוד" ועד ל"שיתאבדו. פחות גברים, יותר ביטחון". בין הדברים הזויים ביותר היו כמה נשים שהגיבו שאז גברים בודדים צריכים לקיים יחסים עם גברים בודדים אחרים. כאילו שזה כולו עניין של סקס. ושנטייה מינית היא ענין של בחירה אישית.
אבל בין כל אלו בלט במיוחד הנרטיב שחזר על עצמו: שגברים בודדים הם אנשים רעים. שהאופי לא "מספיק טוב". שגבר בודד הוא "דוש". שאם מישהו לבד בגיל מתקדם, אז הסיבה היא שהוא לא מושך נשים, ולכן "מגיע לו". ואז עוד יותר מטריד היה שכמה הגיבו שהסיבה היא פשוט שנשים כבר לא זקוקות לגברים יותר. וזאת חשיבה לפיה קיומו של אדם כלשהו בא בשביל למלא צריכים של אדם אחר.
אני מנסה להבין, אולי הן צודקות במידה מסוימת? כלומר אולי זה באמת סוג של "עונש" לבעלי אופי רע? בעבר נשים היו חייבות גבר. לצרוך פרנסה, המשך הדור, רכישת בית. אז גם גברים "לא מוצלחים" קיבלו הזדמנות להיות פשרה של מישהי. אבל כיום אין צורך להתפשר, אז נשים מעדיפות לחיות לבד מאשר להיות בזוגיות עם אדם "לא מוצלח". אולי זה הסיפור באמת? וזאת הסיבה לבדידות: גם נשים וגם גברים יכולים להסתדר לבד?
אשמח להתייחסות לשאלה ולא לשואל השאלה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות