היחסים בין ההורים שלי הפכו אותי קרה, מפחדת להיות כמוהם

רציתי להתייעץ איתכם בנושא מאוד אישי שמטריד אותי כבר כמה שנים. מצטערת מראש על האורך של השאלה ועל זה שאני לא סגורה על עצמי.
אז בכללי: אני בת 16 וחצי, עולה לכיתה י"א, יש לי הרבה חברות ואפס ידידים (אני מניחה שזה יהיה רלוונטי בהמשך...).
יש לי אחות שקטנה ממני בשנתיים וחצי.
בנוסף, יש לי זוג הורים שסיפור הנישואים שלהם הפליא אותי עד כדי תמיהה.
לפי מה שאמא שלי מספרת, היא הכירה את אבי דרך שידוך של חברה משותפת.
לאחר שלושה חודשי היכרות, הם נישאו.
מבחינה כרונולוגית, כנראה שאמא שלי נכנסה להיריון איתי באזור הארבעה חודשים אחרי החתונה.
במילים אחרות - כשאני נולדתי, ההורים שלי בעצם הכירו אחד את השנייה כבר שנה ושליש.
סליחה, *רק* שנה ושליש.
עכשיו בואו נודה באמת, מי למען השם יכול להכיר אדם לעומק ולהתאהב בו אחרי שלושה חודשים של היכרות?!

אני לא באמת יכולה לדעת מה הסיפור של מישהו שאני מכירה שלושה חודשים, לא יכולה לדעת מה הסטיות שלו, אם הוא חוטף קפריזות למיניהן ואיך זה לגור איתו בבית.
פשוט טמטום!! שלושה חודשים וישר לקפוץ לחתונה זריזה ומקוצרת ברבנות - לא נתפס ועצוב לי שאני תוצאה של זה.
אך מה שאמי לא לקחה בחשבון זה שאבא שלי אדם רגזן, אגרן, חסכן ושעושה הפליות בין הבנות שלו.
לעומתו, אמא שלי יחסית רגועה, למרות שהשנים הפכו אותה לעצבנית וחסרת יכולת קשב, היא משתדלת תמיד להעיף מהבית את כל מה שלא צריך.

הזיכרונות שלי מתחילים בערך משהייתי בת 5 - אבא שלי היה (ועדיין) מביא הביתה חפצים שהוא אסף מהרחוב, אמא שלי הייתה רואה את החפצים האלה בבית ובוכה.
אבא שלי תמיד הפגין העדפה כלפי אחותי הקטנה, זכור לי שעליי הוא תמיד היה כועס המון ומשדר אליי קרירות.
לא אהבתי אותו. פחדתי ממנו. לפעמים הוא היה צורח כמו משוגע, נותן 'פליקים' ביד ובישבן (למזלי הוא הפסיק לגעת ונשארו רק הצרחות), שובר דברים בבית ועושה "הפרדות" ביני ובין אחותי (אחת נשלחה למרפסת בעוד שהשנייה נשלחה לחדר - לא הבנתי מה הבעיה להציג לנו את האפשרות להשלים).

לימים, אמא שלי עברה לישון עם אחותי ואיתי בחדר (אני עדיין בחדר משותף עם אחותי), אחרי זה היא עברה לישון רק עם אחותי במיטה וכעת כבר כמה שנים שהיא ישנה על הספה בסלון.
מעולם לא זכיתי לראות הפגנות חיבה בין הוריי, אלא רק מריבות וקרירות.
ועם כל העצב, כך "למדתי" שהעולם מתנהל - נישואים וילדים הורסים הכל, הורים לא אמורים לישון ביחד ולאהוב, והמחיר על להביא ילדים לעולם הוא הרס מוחלט של הזוגיות הפרט ושל החיים האישיים בכלל.
אז לא, זה לא מצב אידאלי לחיות ככה, כשאמא בסלון ואבא בחדר משלו, כשאחותי ואני רבות בגלל מצבים טכניים שקורים כששתי מתבגרות גרות באותו חדר.

היום אני מאוד קרירה.
אני לא מסוגלת לסמוך על אנשים, לא אכפת לי מאנשים, אין אפילו אדם אחד שאני יכולה להגדיר כאדם שאני אוהבת.
התפיסה שלי בנוגע לזוגיות ואהבה נוראית, ואני חושבת שכל עניין ההתאהבות הוא לא יותר מתירוץ של בני האדם לרצות להיות אחד עם השנייה ליותר זמן ממשגל חד פעמי, הרי איך יהיה לנו חשק להתרבות ולהמשיך את האנושות ה"מדהימה" שלנו?
בעיניי כולם - בין אם מכחישים ובין אם לא - המחשבה היא "קודם שיראה טוב, אחרי זה נדבר על אישיות".
אני לא חושבת שיש אהבה, וכל ניצוץ של התאהבות תמיד נגמר.
ואני אחזק את טענתי בעזרת השאלות שנשאלות באתר הזה, עם כל אלה שכותבים "מה אני עכשיו אצטרך להסתפק במישהי פחות יפה?!" או "איזו דילמה, היא כוסית על עם פנים מושלמות אבל מטומטמת!!", "אשתי לא עומד בסטנדרט של מידה 0 במכנסיים ועור חלק ומושלם, לבגוד?" כאילו אשכרה?
** רוצה לציין שאני לא מתייחסת רק לאידיוטים בתאוריה שלי **
אני חיה בעולם שמונע מיופי ורצון להידמות לאידאל האבסורדי שהסביבה קבעה.
אני לא רואה את עצמי מתאהבת, מתחתנת ובטח שלא מביאה ילדים, רק מתוך מחשבה שיתמרר גורלי ואאלץ לחיות עם אדם שאני לא אוהבת ולא מסוגלת להסתדר איתו, ועוד לגדל ילדים? הם הרי הורסים הכל.
אני גם לא רוצה למצוא את עצמי במערכת יחסים (או חלילה- נשואה) עם אדם שחושב שאני לא מספיק מושכת בשבילו ולא לרמה שלו.
כי בינינו, הכל כימיה במוח, וגם ההורמונים והאנדורפינים מפסיקים את ההשפעה בשלב כלשהו, לא?

אני בכל מקרה עוטה סוג של מסכה עם חברות, אני תמיד מציגה את עצמי כאדם שמח ובלי הרבה בעיות ומחשבות על החיים.

אז מה אני אמורה לעשות עם העובדה שיש לי חשיבה פסיכית ושאני כולה בת 16 וחצי שפוחדת לגמור כמו ההורים שלה והתרגלה להיות קרה, צינית ולא אכפתית?
כאילו... זה לא אמור להיות הגיל שהכי רוצים להרגיש אוהב ונאהב ושכל האהבות הראשונות קורות בו?
עצות, חוות דעת וביקורת בונה יתקבלו בברכה.
נ.ב. לאלה שיכתבו שזה סתם שיגעון של גיל ההתבגרות, אנא מכם תנמקו.