אנחנו נשואים טריים, באמצע שנות העשרים לחיינו ובזוגיות וחיים משותפים 5 שנים.
אני סטודנטית לקראת סוף התואר הראשון וגם עובדת, הוא גם עובד ולומד.
עד כאן הכל בסדר גמור, מגשימים חלומות כל אחד בדרכו ואוהבים מאוד אחד את השני.
אבל אני מרגישה מאוד בודדה בזוגיות שלנו. מאז ומתמיד הבן זוג היה הרבה יותר "תזזיתי" ממני. הוא יכול לעבוד יום שלם ואז לצאת עם חברים עד אמצע הלילה.. ואני צריכה את השקט של סוף היום בבית, לשבת לכוס יין, לדבר, להירגע, לראות סרט טוב או לקרוא ספר טוב. ולחברים יש זמן בסוף שבוע, ומבחינתי הבילוי הכי טוב זה עם הבן זוג.
יוצא שרוב הערבים אני לבד בבית, אחרי יום עמוס של לימודים ועבודה, רוצה לראות את הבן זוג, לקבל חיבוק ונשיקה.. אבל הוא שוב רושם לי שהערב הוא עם חברים וחוזר רק באמצע הלילה..
אני מאוד רוצה שהוא יהנה בסופו של דבר אנחנו צעירים וזה הזמן. אבל אני מרגישה גם מאוד לבד גם כי אולי אין לי כל כך הרבה חברים כמו שלו יש ואני בחרתי בקפידה את האנשים שאני רוצה להיות בחברתם והם באמת על יד אחת. ולכל אחד יש את המחויבויות שלו, אז אנחנו מתראים לעיתים רחוקות יותר.
ואין לי ולו חברים משותפים בעיקר כי הוא לא רוצה. הוא חושב שהחברים שלו הם לא טובים מספיק כדי להיות חברים משותפים שלנו.. והם רק ח'ברה. והדבר הזה קצת מכאיב לי כי אנחנו פשוט לא מבלים הרבה יחד. נמצאים הרבה בנפרד ולא יוצאים הרבה כמעט בכלל אפילו להליכת ערב אנחנו לא יוצאים כי כל פעם שאנחנו מנסים, הוא נהיה עייף מידי בערב ומבטל.. לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שישבנו בבר או מסעדה..אבל אחרי יום עבודה של 12 שעות הוא יכול לשבת עם חברים עד מאוחר..וזה לא מעייף? :
אני עצובה ומיואשת מהמצב, דיברנו על זה הרבה אבל שום דבר לא משתנה.
מרגישה במקום השני ואפילו השלישי אצלו וכל כך חסר לי לבלות איתו אבל נמאס לי להישמע נואשת.. אם הוא לא רוצה אז על מה אני נלחמת?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות