לא מתאים לי יותר להיות הביישנית והשקטה, רוצה לצבור זכרונות וחוויות, מה לעשות?

אני עולה ל יא׳ ולא מתאים לי יותר להיות הביישנית והשקטה. אני רוצה לצבור זכרונות, חוויות, זה גיל לעשות טעויות. אז נכון שאפשר לצבור חוויות גם בצבא ובכל מקום, אבל זה לא סותר את העובדה שאני מפספסת ומחמיצה תקופה גדולה מהחיים: נעורים, גיל ההתבגרות, תיכון.
נשארו לי שנתיים ואני לא מתכוונת לוותר עליהם מראש, אני עדיין אופטימית, יש לי מסע לפולין, גדנ״ע, טיולים שנתיים, חצי מהיום שלי אני אהיה עם הכיתה, במקום להתחרט על זה עוד כמה שנים, אני מעדיפה להתחיל להשתנות. איך אמר המשורר? ״כשהחיים יעברו מול העיניים לא רוצה להתבאס על התסריט״.
אז עכשיו רוב החופש הייתי בבית, ואני מקבלת את זה, זה לא שיש לי משהו לעשות בנידון, אבל בדיוק בגלל זה אני רוצה לעשות הכל בשנה שתבוא כדי שבחופש הבא אני כן אהנה ואנצל אותו.
אני כל שנה אומרת את זה, אני יוצאת אחת של דיבורים חחח, אבל הפעם זה שונה, אני באמת נחושה לעשות את זה כי גם הפעם לא נשאר הרבה זמן: זה עכשיו או לעולם לא. אני גם כבר לא מחפשת למצוא חן או להחמיא ודברים כאלה, אני באמת פשוט רוצה להיות אני ולהיות דומיננטית בכיתה ולא לשים על אף אחד.
הבעיה זה שקל להגיד וקשה לעשות.
א. אני עולה ל יא׳. כבר יש לי תדמית, אני כבר מכירה את הכיתה, הכיתה מגובשת כביכול.. אני לא יכולה ככה בבום להפוך מהילדה השקטה לליצנית של הכיתה. זה צריך להיות בהדרגה. ואיך אני אמורה לעשות את זה? אני מנסה לשחזר סיטואציות משנים קודמות, ואני פשוט לא מוצאת את ההזדמנות. נגיד עכשיו היום הראשון ללימודים, מה אני אמורה לעשות? ולענות תשובות בכיתה לא באמת עוזר.
ב. חברות שלי לא תורמות לסיטואציה. יש לי נגיד חברה טובה מהיסודי, לה טוב ככה, היא לא מחפשת להכיר אנשים חדשים, אז יוצא מצב שאנחנו יושבות בפינה שלנו. דיברתי איתה על זה אינספור פעמים אבל היא לא מבינה אותי. אני באה בגישה של ״שנתיים זה המון, בואי ננצל את זה, בואי נצבור חוויות״, והיא באה בגישה של ״נשאר רק שנתיים, למי כבר אכפת מהכיתה״. יש לי עוד חברה מהכיתה שהיא דווקא לא ביישנית, אפילו מדברת עם הכיתה יותר ממני, אבל בעיקר על דברים לימודיים אז זה לא מי יודע מה, וגם היא לא בראש שלי. עשינו פעם אחת ארוחת בוקר עם הכיתה, אז אמרתי לה בואי נתקרב לבנות ואז היא אמרה לי ״למה..?״. היא גם דיי מבודדת אותנו.
אבל כמובן שאני אחראית על האושר שלי ואני לא מאשימה רק אותן.

יש לי חברה שנה מעליי, היא מהאלה שעושים צחוקים והיא אחלה ילדה, הייתי אצלה השבוע והיא הראתה לי סרטונים שלה מהבית ספר. אני לא מדברת אפילו על טיולים שנתיים, נטו שיעורים בבית ספר, וזה נראה שכל כך כיף לה. יש לה צחוק מתגלגל, והיא לא מתביישת לפתוח מצלמה באמצע השיעור, והיא קמה ללוח וקוראת מול כולם. אתם מבינים? זה בדברים הכל כך קטנים האלה.

קיצור מה אני יכולה לעשות, באמת צעד משמעותי, כדי להתחבר לכיתה, להכיר חבורה, לצבור חוויות? שאני אדע שהפקתי את המקסימום מהשנה הזו, אני אדע פשוט להנות מהרגע, לסיים את התיכון בידיעה שלא בזבזתי את שנות הנעורים שלי.