בשנה האחרונה אני מרגישה את ההתבגרות.
את המעבר מילדה לאשכרה אישה...
אמא..עם שני ילדים בבית..
אבל בפנים אני עדיין מרגישה לדה
יש בי צד מאוד ילדותי, ואני גם נראית ילדה
אנשים נותנים לי גיל 18 על פי המראה ואני בת 28.
לא מאמינים שיש לי ילדים.
קשה לי לקבל את ההתבגרות שלי
יש רגעים שאני נשברת ואומרת, מה אני עושה פה? למה אני לא גרה אצל ההורים שלי? למה התחתנתי בעצם? למה עשיתי את זה לעצמי? וזה מכניס אותי לדיכאון עמוק. במיוחד כשהמעבר שלי מילדות לבגרות קרה בכוח, מעולם לא הסתדרתי עם אמא שלי ופשוט עזבתי את הבית בסערה בגיל 20 ועברתי לגור עם חבר שלי שהפך לבעלי.
כל דבר בגידול של הילדים שלי, מעלה לי זיכרונות מהילדות שלי, זה מעיק עליי. אני לא רוצה לעשות השוואות. רוצה פשוט לחיות בשקט בלי כל המחשבות האלה.
איך אפשר לקבל את זה שזה העולם אמיתי? שאנשים מתבגרים? השנים התחילו לרוץ מהר. לא מאמינה שהפכתי להיות אמא שלי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות