איך להתמודד עם החרדה החברתית כשהיא קוראת ועם הפחד שאכנס לחרדה בסיטואציות שונות?

שלום!
אני בת 16 ובערך מכיתה א אני זוכרת שהתחלתי
להרגיש לא בנוח בחברת אנשים, אם זה להתחבר איתם,
לדעת מה להגיד בסיטואציות שונות והביטחון הכללי שלי.
בכיתה א אני זוכרת שרוב הכיתה לא אהבו אותי, ילדים היו צוחקים עלי,
חוסמים לי את הדלת של הכיתה ומאחלים לי דברים רעים.
לא היו לי הרבה חברות.
זה לא ממש השתנה עם השנים ביסודי.
אני זוכרת שבכיתה ו' כשעברתי דירה
ממש הרגשתי פער עצום ביחס לשאר הילדים בשכבה.
לא היו הרבה ילדים בכיתה שלי וכל הבנות בכיתה היו חברות, לא נפרדות אחת מהשנייה
ומדברות ורק אני בצד. לא הצלחתי לדבר, לא אהבתי לשחק במשחקי כדור, גם בגלל פחד שאפשל, שיצחקו עלי אם אפסיד שמשהו כזה קרה לי הרבה בעבר שכל הכיתה צעקו עלי שבגללי הם הפסידו במשחק.
הרגשתי שונה, אך מצאתי 2 חברות בבית ספר ליד ולא ממש התייחסתי לילדים מהכיתה שגם ככה שפטו אותי בלי להכיר אותי, עשו לי פרצופים וצחקו עלי כי הייתי שונה ממה שהן רגילות לראות ולא מוחצנת עם הרבה ביטחון להגיד כל מה שאני חושבת ומרגישה ולפנות לאחרים ברגע ובקלות.

עם השנים, בחטיבה החרדה שלי התגברה והתעצמה מרגע לרגע.
היו תקופות שהייתי יושבת כל יום לבד בספסל, כל כך הרבה פעמים בכיתי שאני לא כמו אחרים, שאני לא מסוגלת לפנות, לדבר עם אנשים ולהתחבר עם כולם כשאני כל כך רוצה להתחבר ולהכיר אותם מפחד שלא יאהבו אותי, ישפטו, יצחקו, יחשבו שאני בדיחה ומביכה, ירכלו עלי או סתם יגידו ויחשבו עלי משהו רע וגם אני אריץ בראש שלי שוב ושוב את מה שעשיתי ומה שקרה כרגיל ואז החרדה שלי תתעצם ואני אקפא במקום כשמישהו אי פעם יפנה אלי או יהיה רגע מביך שוב פעם.

מאוד קשה לי, אני לא אוהבת את המראה שלי וגם כל פעם מתחילה יותר לפקפק ולשנוא את האופי שלי, בגלל שאני לא יודעת להתבדח ואני לא מצחיקה, קלילה, יודעת מה להגיד כדי לעניין אנשים, לעשות סמול טאלק ואני בעיקר עושה שיחות עמוקות שלרוב אין כוח לחשוב ולשמוע אותם, נשמע להם דיכאוני וגורם להם להיות עצובים.

זה כל יום לקום מחדש ולבקש שהלוואי שלא הייתה לי חרדה חברתית, כזאת גדולה שמשתקת אותי במצבים מסוימים שאני אפילו לא מסוגלת להסתכל לאנשים בעיניים ומנסה להימנע מאפילו לעבור לידם בכל מחיר כדי שלא ידפק לי הלב חזק, ארעד, ארגיש שאני לא שולטת בעצמי, במצב של סכנה וניסיון לשרוד והחרדה תשתלט עלי.
שלצערי מצבים כאלו התחילו לקרות לי באופן יום יומי ולא רק כשאני צריכה לדבר מול כל הכיתה או מול הרבה אנשים, להציג משהו על הלוח, לשיר מול אחרים כי אני אוהבת לשיר וכו'. בשנה הקודמת הגעתי למצב שלא יכולתי להיכנס לכיתה שלי לבד... ברמה כזאת, מרוב חרדה שיקרה משהו רע, שאני אביך את עצמי, שלא אוכל להתמודד והחרדה תשתלט עלי.

תודה רבה שהקדשתם זמן כדי לקרוא ואם יש לכם עצות עבורי לאיך אוכל להתמודד בשלום עם החרדה גם כשהיא קוראת וגם עם הפחד שלפני שאכנס למצב של חרדה בסיטואציות שונות? אם חוויתם משהו דומה או שאתם מכירים מישהו שהתמודד עם משהו כזה? באמת שהייתי רוצה בקסם להיפתר מזה, להיות מסוגלת להראות לאנשים כלפי חוץ שאני רוצה להתחבר איתם, כי כרגע אני מניחה שכולם חושבים שאני סנובית שלא אכפת לה מאף אחד וככה גם חשבו הבנות מכיתה ו והילדים בבית ספר ברוב השנים אם לא בכולן... שזה ממש מתסכל. אני רוצה להרגיש אהובה, גם בידי עצמי בראש ובראשונה ולהרגיש ביטחון גם בחברת אנשים כמו כל האחרים שאני רואה כל יום מסביבי....