ככל שאני מתבגרת אני קולטת כמה אני דפוקה וכמה הילדות שלי דפקה אותי, מה לעשות?

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. אוקיי שלום, אני בת 17. כתוב, לא יודעת למה הרגשתי צורך לציין. בכל מקרה, ככל שהזמן עובר אני פשוט שמה לב כמה שריטות יש לי. אני מרגישה דפוקה ככ. אוקיי אני אתחיל פשוט מההתחלה. הילדות שלי הייתה.. מעניינת. ההורים שלי דתיים, שניהם הגיעו מבית חרדי, יצאו בשאלה, וחזרו בתשובה. חוסר החלטיות זה בגנטיקה כנראה, אבל זה לא העניין. בקיצור, התקופה שבה הם התחילו יותר להתחזק הייתה כשאני הייתי בערך בת 7, אני קטנה בשנתון, זאת אומרת באיזור כיתה ב׳ ג׳. כשהייתי בגן התחברתי לילדה שההורים שלה היו דתיים, מאוד, ההורים שלי לא הכירו שום דבר, והיא הייתה החברה הכי טובה שלי, אז בהמשך, בבית ספר, הם שלחו אותי לאותו בית ספר שההורים של אותה ילדה שלחו אותה. בית הספר הזה היה בית ספר חרדי, לא חרדי רגיל, חרדי קיצוני מאוד. יכול להיות בעצם שהוא היה חרדי רגיל, אבל ככה אני רואה את החוויה, במבט לאחור. תמיד הייתי ילדה מאוד הגיונית, תמיד שאלתי שאלות. לכן היו לי שאלות על אמונה ועל אלוהים כבר בכיתה א׳ ב׳. שאלות שלא יכולתי לקבל עליהן תשובות בבית, בגלל שההורים שלי לא האמינו בכלל, אז שאלתי בבית ספר. כל שאלה כזאת שלי השתיקו, קראו לי כופרת, הרגשתי שמשהו לא בסדר בי, למה אני שואלת שאלות כאלה? אני כופרת? תחשבו שבתור ילדה קטנה בבית ספר חרדי, המילה כופרת היא קללה. אז מגיל מאוד קטן השתיקו אותי. ושתקתי. שתקתי אז בבית ספר לא היו לי חברות. שתקתי כשהגעתי הביתה אז אף אחד לא ראה שמשהו לא בסדר. פשוט שתקתי. למה לא ניסו בבית לדבר איתי ולשאול למה אני שותקת? אף אחד לא היה בבית. מאז שאני זוכרת את עצמי אבא שלי עבד בשעות שאני עד היום לא יודעת מה היה ההיקף שלהן, ראיתי אותו רק בשבתות. אמא שלי הייתה חוזרת הביתה בערך ב10, לפעמים ב8, לפעמים ב12. ואחים אין לי. אז הייתי לבד. הייתי לבד ושתקתי. כל יום, כל היום.
זה נשמע מאוד עצוב. אבל לא הרגשתי עצובה באותה תקופה, זה היה נורמלי, אלה היו החיים שלי. רק עכשיו במבט לאחור אני מבינה כמה שזה השפיע עליי.
בכל מקרה, אני לא יודעת אם זה המקור לכל השריטות שלי, אבל אני בהחלט רואה קשר בין הרבה דברים, אני אנסה לפרט על כמה שיותר דברים, למרות שזה בכל מקרה כבר מאוד ארוך. תודה לכל מי שהגיע עד לכאן וממשיך לקרוא, אני באמת מאוד מעריכה את זה.

קודם כל, יש לי נטייה מאוד לרצות אנשים. זו לא תכונה טובה, אבל זו תכונה שקיימת אצל הרבה. אצלי אני חושבת שזה קצת מעבר, ואני אסביר. לדוגמא אני מדברת עם גבר כלשהו, יש לי כשרון לזהות משיחה קצרה עם בן אדם בדיוק מה הוא מחפש. אז אם אני ארצה אותו, אני אהיה מאותו היום אותה בחורה שהבנתי שהוא רוצה. הוא בקטע של דתיות? אני דתיה. הוא בקטע של בנות שלא מתביישות במיניות שלהן ומתלבשות איך שבא להן? אני בדיוק אחת כזאת. אני נכנסת לדמות ככ עמוק שאני אפילו מאמינה לעצמי לכמה ימים. לדוגמא אם אמרתי שאני בחורה מאוד רגישה שבוכה כשהיא רואה חתול מת, אני אראה חתול מת ואני אתחיל לבכות. לפני יומיים זה לא היה, מה קרה עכשיו? זה הטעם של מישהו. הוא אוהב בנות שבוכות מחתולים מתים. אז אני אבכה. עד שאני קולטת. תגידי מה את עושה? מה נסגר איתך לעזעזל? ממתי את בוכה מכאלה דברים? זו הייתה דוגמא קטנה, ולא קריטית. אני מדברת עם מישהו שרוצה אותי רק בשביל הגוף לדוגמא. זה מובן לי שזו הסיבה היחידה, אבל אני נמשכת אליו, וזה מה שהוא מחפש. אז זה מה שיש לי להציע, וכשאני בדמות הזאת, גם אין לי בעיה עם זה. זה רק סקס.. עד שאני שוב קולטת, זה לא רק סקס, זה סקס. ואני עכשיו מכרתי את עצמי כי זה מה שהבחור ההוא רצה. אני בעצם ז!ונה? וזו דוגמא גדולה, וכן קריטית.
אם זה העניין של מערכות יחסים, ולא מין, אז אני גם אהיה הבחורה המושלמת, מבחינת כמעט כל גבר שאני אדבר איתו, והוא יהיה שמח, בשמיים, אולי אפילו יתאהב אם זה ימשך מספיק זמן. בזמן שהוא מאוהב בבן אדם שלא קיים, ואני משקרת לעצמי שאני רוצה אותו, בזמן שאני פשוט רוצה להרגיש שהוא רוצה אותי.

לא יודעת איך אתם עדיין קוראים אני הייתי מזמן פורשת, שוב תודה.

אני לא מצליחה לסמוך על אנשים, ואני לא מדברת על דברים גדולים שיכולים לשנות לטובה או לרעה חיים של בן אדם. אני מדברת על זה שאם אני אבקש מחברה שלי לעשות בשבילי משהו, הדבר הכי קטן כמו להביא לי גומיה או משהו. אני לא אסמוך אליה שהיא תעשה את זה. ולא דווקא היא, כל אדם. הייתה לי תקרית לא מאוד נעימה עם זה.. חברה שלי ישנה אצלי יום לפני בגרות, בבוקר רציתי לקחת את הסיכומים כדי לקרוא עוד קצת בהפסקות לפני. מיהרנו לאוטובוס, מפה לשם לא מצאתי את הסיכומים, שאלתי אותה איפה זה. היא אמרה שהיא הכניסה את זה לתיק שלי. התחלתי לחטט בתיק שלי לבדוק אם זה שם, ראיתי עמוד אחד, זה לא אומר שהכל שם.. שני עמודים.. לבנתיים חברה שלי מאחורי שואלת מה אני עושה? היא אמרה לי שהיא הכניסה את זה מה יש לי? ואני ממשיכה לחפש.. עד שאני מוצאת כל אחד מהעמודים. פספסנו את האוטובוס בגלל זה, החברה הזו מאוד נפגעה, הגיוני, גם אני הייתי נפגעת. היא לא באה אליי שוב..

נראה לי שזה היה דיי מתבקש אבל.. טוב כאן אני באמת לא רואה סיבה לכתוב יותר מידי, אני נמשכת מאוד לגברים מבוגרים ממני, בהפרשים של 5 שנים ויותר. וזה קריטי בגיל שלי. אבל איזה גבר בן 22 פלוס יקח ילדה בת 17 לקשר רציני? טרף קל.. מאוד..

הרבה סובב סביב גברים, אבל תשארו איתי. אני נקשרת רגשית מאוד מהר. לא בקטע בריא, בקטע מאוד מאוד רעיל. אני נהיית אובססיבית, אם אני מדברת עם מישהו שמושך אותי הוא הדבר היחיד שאני אחשוב עליו. אני ארצה לדבר איתו 24 שבע ואם הוא לא נתן לי את אותה הכנות של תשומת הלב שהוא בדר״כ נותן לי אני אתחיל להריץ לעצמי סיטואציות בראש של למה. יש לו מישהי אחרת? הוא חושב שאני לא יפה יותר? נמאס לו ממני? אני תלותית? אני מעצבנת אותו? בזמן שכמו שאמרתי לפני, הוא בכלל מעוניין בדמות שלא קיימת. ואז בדר״כ הקשר מסתיים. סוג הקשרים האלה לא מחזיק הרבה זמן.. הקשר מסתיים, אולי אני אבכה כמה שעות, וזהו. יעבור לי, יום למחרת אני אמצא מישהו אחר להיות אובססיבית כלפיו. בזמן שנהיה בקשר אני אבכה מכל דבר קטן שקשור אליו, ברגע שזה יסתיים, הוא לא יעניין אותי יותר.

אני לא מסוגלת להיות רצינית. כן השאלה הזאת רצינית אבל אתם לא אנשים שנמצאים מולי כרגע, זה שונה. כשאני ליד אנשים, אני תמיד מרגישה שמצופה ממני להיות הילדה השמחה, החייכנית, המצחיקה, ואני בדר״כ כזאת. אני אוהבת לחייך, אני אוהבת לשמוח, אני אוהבת לצחוק. יש לי חוש הומור ״מיוחד״, לפי אנשים שאני מכירה. אני חושבת שזו חד משמעית מחמאה. הריב הכי גדול שלי ושל חברה שלי היה שלא הצלחתי לקחת אותה ברצינות ולהתייחס למה שהיא אומרת לי מעבר לציניות. היא קראה לי בן אדם רע באותו היום. זה היה אחד הרגעים הכואבים בחיים שלי. אבל היא התנצלה אחכ, גם אני. עברנו גם את זה.

טוב זה ארוך. הייתי כותבת את השאר במשפט אחד אבל ״מרגיש לי שכולם תמיד דרמטיים וילדותיים״ לא מוציא אותי מאוד טוב. כאילו תראו, זה תמצות של הדבר הראשון שכתבתי : ״אני משקרת לכל גבר שאני מדברת איתו שיחשוב שאני בדיוק מה שהוא מחפש כדי שאני ארגיש שהוא רוצה אותי״. אז זה לא ילך, ואני חושבת שאת הדברים העיקריים כתבתי כאן. הולי שיט יש מצב שאני סתם מגזימה ואז תגידו לי שכולם ככה. בכל מקרה, אם קראתם עד לפה אני שוב רוצה להגיד תודה רבה, זה באמת באמת לא מובן מאליו. אה עוד קטע קטן יש לי נטייה להתווכח על כל דבר, לעשות הפוך ממה שאומרים לי, לחשוב שאני יודעת יותר טוב מכל מי שלא גדול ממני ב5 פלוס שנים, לקטוע אנשים כשהם מדברים, לתקוף אנשים תוך כדי שאני קוטעת אותם כשהם מדברים, יש לי נטיה להיות מאוד מתנשאת ולחשוב שאני טובה יותר מכולם, בתחומים מסויימים, שזה בדר״כ נכון. אני לא מסוגלת לסבול אנשים שמתלוננים, אני חייבת את הלבד שלי, אחרת אני משתגעת. אני שונאת לצאת מהבית, תנו לי מבחינתי להשאר לבד כל היום ואני מאושרת. טוב עשיתי עכשיו בדיוק מה שאמרתי שאני לא אעשה. אבל בכל מקרה, שוב תודה, אה אני גם כל הזמן אומרת תודה וסליחה, על כל דבר קטן. בקיצור, שוב תודה, שקראתם עד כאן. באמת באמת לא מובן מאליו.
טוב עכשיו באמת זהו.