יחד 10 שנים ויש לי תחושת ריקנות, לא טוב לי אבל מפחדת להיות לבד, איך לקבל החלטה?

אני ובן הזוג שלי ביחד כבר 10 שנים, עדיין לא התחתנו, כל הזמן היו אירועים שגרמו לנו לדחות את זה לתקופות טובות יותר בחיים. ישר התחלנו לגור ביחד, באמת בנינו כל אחד את עצמו לאורך החיים המשותפים שלנו, היו עליות וירידות אבל בסך הכל היינו בטוב, לא היו לנו לא ריבים גדולים לא פרידות.
אני באה ממשפחה לא פשוטה, עברתי תקופות קשות בילדות עם אלימות מנטלית ופיזית, ומגיל ההתבגרות חיפשתי זוגיות, כזו שאני אבחר אליה כמה שיותר מוקדם, הזדמנות לבנות בית משלי. בן הזוג שלי ידע את זה וקיבל אותי בטוב, היה מאד אכפתי ודואג, אבל לעולם לא הרגשתי אהבה רומנטית. ידעתי שהוא לא הטיפוס והוא כל הזמן דאג להגיד לי שהוא אוהב, ואני לפעמים דיברתי איתו שחסר לי את זה בינינו. עם השנים הפסקתי להגיד, גם התרגלתי וגם לא רציתי לגרום לו להשתנות, רק רציתי שהוא ידע שאני מאד מחפשת אהבה במובנים שונים שלה.
סיימתי ללמוד, הוא תמך בי כלכלית ככל האפשר, אבל תמיד עבדתי בעצמי, במשרות מלאות, שתי עבודות בו זמנית, רק שלא ירגיש שאני מנצלת. הוא בעצמו מגיע ממשפחה לא מבוססת, וידעתי שכל העזרה שלו היא לא מובנת מאליה. בנוסף גם כל המטלות הביתיות מוטלות עליי, בהתחלה מאד אהבתי את זה, להרגיש שיש לי בית שאני עושה בו הכל, עם הזמן זה נהיה קצת קשה בנוסף לעבודה, אבל לא דרשתי מימנו עזרה ביקשתי שיתחשב. הוא אמר שינסה, אבל כמובן דבר לא השתנה, רק החמיר.
בשלוש שנים האחרונות הוא עובד הרבה, ובהתחלה חשבתי שהשינויים הקטנים נובעים מזה, אבל הוא פשוט התחיל להתלונן על כל דבר. לפעמים אני מסתכלת לא טוב, לפעמים אנשים אחרים מעצבנים אותו, אבל הוא מתלונן לי כאילו עליי. אסור לי לדבר על עבודה בערב, כי נמאס לו מהתקופה הלחוצה שיש לי בחודשים האחרונים, אבל כשאני לא מספרת הוא עצבני גם. זה מרגיש שהכל בי מעצבן אותו, זה ישר זורק אותי לילדות כשאבא שלי היה עושה עליי מניפולציות כי אני לא התאמתי למה שהוא דמיין בתוך הראש.
כל הזדמנות לדבר בטוב עם בן הזוג נגמרת בעצבים, הוא לא מוכן לדבר על דבר. כשהוא רוצה להתלונן הוא בא, זורק עליי את כל המטען שיש בראש שלו, ופשוט הולך. אני נשארת עם המחשבה שעשיתי טעות לפני 10 שנים ואני ממשיכה לעשות אותה ביום יום של חיי איתו. אבל כמו שאמא שלי לא עזבה את הזוגיות הרעילה עם אבא, ותמיד דיברה עליו כאילו הוא נצר הבריאה, ככה גם אני רק בדרך אחרת, מחפשת יתרונות של בן הזוג שלי על חסרונותיו.
זה כבר לו רומנטיקה שחסרה לי, זה כבר לא הכלים המלוכלכים בכיור, זו תחושת ריקנות, כאילו אין לי לב בכלל, אני פשוט מעטפת של בן אנוש חיה את השגרה.
אני לא משתפת חברות כי יודעת שהן לא יעזרו לי, הראש שלי צלול ואני מבינה בבירור שלא טוב, אני לא חיה באשליה שטוב. אני פוחדת להיות לבד, אני לא רוצה אף אחד אחר, ואני מעדיפה להמשיך עם מה שיש, לשקוע בעבודה, לעשות עוד לימודים, חברות, בית. אבל אני מותשת, אני מרגישה כבר מותשת מדי כדי לקום וללכת, אז אני אומרת שמחר יהיה יום חדש כאילו משהו יכול להשתנות.
אני מחפשת כוחות נפשיים כדי לקבל החלטה, כדי לענות לו סוף סוף על התלונות המעצבנות שלו, כוחות כדי לא לפחד להיות לבד, לא לפחד לרסק את החלום שלי להקים משפחה. אחרי כל השנים האלה עולות לי תהיות שאולי משפחה ובית שאני חולמת עליהם לעולם ליתגשמו.