כל הזמן נלחץ במבחנים ונופל וזה פשוט ההפך ממה שאני יכול, מרגיש כישלון, עצות?

כדי לגשת לבעיה אתן קצת רקע עליי:

מגיל צעיר תמיד נתפסתי כחכם. התחלתי לקרוא בגיל מאוד צעיר, אובחנתי עם IQ די גבוה, לימודים וציונים גבוהים באו לי בקלות, למשך 4 שנים בית הספר הציע לי לקפוץ כיתה (אפילו היה דיבור על זה שאסיים יסודי כשהייתי בן 10) והשגתי ציון די טוב בפסיכומטרי (773 אם זה רלוונטי). לא בשביל להשתחצן או משהו, זה מידע קריטי לבעיה.

אבל למרות הכל, אני כל הזמן נכשל במבחנים. הבעיה התחילה בכיתה ט׳. מאז ועד היום, כל פעם שמגיע מבחן במתמטיקה או פיזיקה אני פשוט נכנס לחרדה ולא מתפקד. אני נלחץ, אני מזיע, אני מתחיל לרעוד ואני מרגיש שהכל מסתובב. נכשל אחרי נכשל אחרי נכשל, ולא משנה שהבנתי את החומר מעולה.
בעקבות זאת, הלכתי לאבחון אובחנתי עם חרדת מבחנים והפרעת קשב, אבל זה לא עזר לי בכלום. מה לא ניסיתי: פסיכולוגים, מורים פרטיים, שיחות, כדורים, תוספת זמן, מתודות... הכל! שום דבר לא עזר: מהרגע שקיבלתי את הטופס במבחן אני נכנס ללופ מהגיהנום ולא מצליח לצאת.

הדבר הזה פשוט לא נותן לי מנוחה. כל בנאדם שפחות חכם ממני (בבקשה אל תשפטו אותי על זה, זו פשוט האמת) ומוציא ציונים יפים אוכל אותי מבפנים. לא מחוסר פרגון חלילה, מתחושת כישלון. אני מרגיש אפס, לוזר. אחד כזה שיכול לדעת מפה עד מחר, אבל במאני טיים, שחובת ההוכחה עליי אני עושה במכנסיים. אני מרגיש שאני פשוט תקוע במקום, מסתכל על אחרים עוקפים אותי בסיבוב.
ולא משנה כמה בדקתי, זה לא עניין של אי-תפיסה של החומר. אחרי כל מבחן שחור כזה אני מתערער, ובשיעור אחר כך אני פותר תרגילים כמו כלום ומתקדם מעבר לחומר.

ועם כל האיכסה שאני מרגיש מבפנים, הסביבה שלי מורידה עליי טונות של איכסה משלהם. המורים שלי כל הזמן אומרים לי שהם לא מבינים מה קורה לי. אפילו המורה שלי למתמטיקה אמר לי אחרי הבגרות שהוא ראה אותי מבואס והוא עוד שנייה בכה. גם מהחברים לשכבה אני לא רווה נחת. בגלל שהייתי נחשב לאחד מהיותר מצטיינים, הרגשתי שהסתכלו עליי ככה, והיום מסתכלים עליי בתור איזה בלוף שעשה מעצמו גאון ובפועל הוא סתם טיפש. זאת לא איזשהי הנחה שלי: תמיד אחרי מבחנים באים אליי עם כל מיני ״מה קורה?״ ״מה יהיה איתך״ ״איפה החכם שהיית פעם?״. כל משפט אחד כזה הוא כמו סכין בלב שלי, ממש נוגע לי בנקודות הכי רגישות שתיארתי כאן עכשיו.

הציונים הגרועים שלי פגעו בי גם במיונים לצבא, שקיבלתי מיונים פחות טובים על בסיס גיליון ציונים. אני מת מפחד שבחיים האמיתיים פשוט אשאר במקום, בזמן שכולם מתקדמים ומצליחים. עם ציונים כאלה פשוט אף אחד לא ייקח ברצינות את היכולות הקוגנטיביות שלי, ולא משנה מה אעשה. כרגע גם אין לי בונוס אוניברסיטאי בפיזיקה, כי אין לי אפילו עובר!

אני תמיד שואף להצטיין. יש לי דרייב ומוטיבציה, ובכל דבר שאני עושה אני נותן 200ֿ% בשביל להצליח, במיוחד בתחום כמו זה שחשוב לי ויקר לי כל כך. אני כותב מתוך כאב וסערת רגשות, אחרי ששוב קפאתי, הפעם בבגרות במתמטיקה שנערכה כמה שעות לפני שאני כותב את זה. נמאס לי להיכשל, נמאס לי להיות הלוזר, ואני פשוט לא יודע מה לעשות. אני יודע מה היכולות שלי , אני יודע מה אני שווה, ולכן כל נפילה כזאת, שקורית שוב ושוב במשך 4 שנים, שורפת לי את הנשמה כל פעם מחדש.

תודה מראש על העצות והתגובות