אין לי אף אחד שאני יכול לדבר איתו מלבד ההורים ורגיש שיש עלי הרבה עומס, עצות?

היי,

אני מרגיש שאני חייב להתפרק...
ֿ
נתחיל מהקל...
כל חיי עסקתי במכירות, תמיד הייתי טוב, (אפילו טוב מאוד).
עבדתי בחו״ל, חזרתי לארץ עשיתי תואר ראשון ועד לפני כשבועיים עבדתי במשרת מכירות שהכניסה לי אחלה משכורת... (18-25)
לצערי הייתה דעיכה בענף והבוס פיטר אותי על אף שלכל אורך התקופה שלי שם (שנה וחצי) הוא טען שהייתי העובד הכי טוב שהיה לו אי פעם....

התחלתי להגיש קורות חיים, פונים אלי מלא עבודות אבל הצבתי רף יחסית גבוהה של בסיס 20.

לא יודע אם זה ריאלי אבל אני אופטימי ומקווה להאמין שאמצא.

הגעתם עד לכאן? שאפו... ממשיכים.

הייתי בזוגיות קרוב לשנתיים שבחרתי לסיים השבוע ממספר סיבות...
הרגשתי עומס רגשי, וקושי להכיל אותה, מכיוון שבציפייה שלי זוגיות צריכה להיות השקט שלך, מקום שלב לברוח אליו, אבל במקום חוויתי תחושות של לחץ, ביקורתיות ובקשות שלא נגמרות לעולם... היא אדם מדהים עם נתינה ולב טוב, אבל לא מרגיש שהיא תמיד מבינה אותי, מה שהזוי זה שדווקא בשנה הראשונה הבנו אחד את השנייה והקשר היה הרבה יותר קליל.... קצת מוזר שאתה רגע אחד מדמיין עתיד וחתונה עם אדם מסוים ורגע אחר אתה לא מצליח להתחבר לרגש ומרגיש בעיקר ניתוק ועומס...
אני יודע שהיא הבחורה שהכי אהבתי עד היום מכל מי שיצאתי איתן אבל היו הרבה דברים מסביב שהדליקו לי נורות אדומות - הורים גרושים, תלותיות, חוסר עצמאות, מעופפת, הקשרים בין בני המשפחה בתוך המשפחה גם רופפים. ובכלל תחושת איטיות, הרגשתי שהקשר לא מתקדם ודי עומד במקום...

לגבי חברים... בעבר היו לי הרבה, בעיקר לפני הצבא, תוך כדי וקצת אחרי...
לאחר מכן טסתי לחו״ל, קשרים התנתקו, חזרתי לארץ, וזיהיתי שאנשים שהייתי איתם בקשר הם אינטרסנטיים, אני לא מתקרב לכל אחד, ולכן מצאתי את עצמי לבד.
2 החברים הבודדים שכן התחברתי אליהם עברו כל אחד לערים מרוחקות מאוד מהיכן שאני גר ולכן בודדות הפעמים שיצא לנו להתראות (אם בכלל).

כרגע אין לי אף אחד שאני יכול לדבר איתו מלבד ההורים...
מרגיש שיש עלי הרבה עומס ומחפש איך לשחרר קיטור...
אובד עצות, אני בעיקר מרגיש צורך עמוק לברוח.... לקחת את הרגליים לטוס לחו״ל ולהתנתק מהכל... אבל זה לא ריאלי... ההורים והמשפחה לא הולכים ונהיים צעירים יותר, ופעם האחרונה שעשיתי את זה סבתי ז״ל נפטרה.

תודה לכל מי שקרא עד לכאן