לא מזדהה עם אנשים שאוהבים את האמהות שלהם. לגיטימי?

אני בת 23 והגעתי למסקנה שאמא שלי הרסה לי את החיים.
היא עיצבה לי את האישיות בדרך הכי גרועה שיכולה להיות, דברים שאני מנסה לשקם עד היום ולהתגבר עליהם, באמת מרגישה שחוויתי טראומות, זה השפיע על קשרים שלי עם אנשים, על היכולות החברתיות שלי אני אתן לך כמה דוגמאות.

בכיתה א׳ היא באה לכיתה שלי עם 3 הזמנות יום הולדת מנייר והעמידה אותי מול כולם ואמרה לי להצביע על שלוש בנות שאני אזמין ליום הולדת בבית שלי. כולם פשוט הסיטו מבטים, אחר כך המחנכת ביקשה שאני אגיד לה שזה לא יפה לבחור רק שלוש.
אף אחד לא בא.

במסיבת של כיתה א׳ מחוץ לעיר הזמינו אותה ואת כל ההורים, כל ההורים של כולם באו והיא לא טרחה או חשבה אפילו לבוא, אבא שלי ז״ל בא (בלי ליידע אותה) - זוכרת ששאלתי אפילו ״לא ידעתי שתבוא תודה!״ והוא ענה ״ברור שאני אבוא איזו שאלה?!״

זה נשמע מצחיק ושולי אבל אלה דברים שאני לא אשכח בחיים.

בצבא היא לא טרחה לבוא לשום טקס, לא השבעה, לא לסוף מסע כומתה - שום דבר. בהשבעה זה היה נורא התקשרתי אליה בפלאפון בוכה ומתחננת שתבוא כי לא רציתי להיות שם לבד כשכולם עם המשפחות שלהם וזה פשוט לא עניין אותה, היא התחילה לתרץ תירוצים (שאני יודעת בוודאות שהם תירוצים!!! היא מניפולטיבית ומשתמשת במניפולציות רגשיות בכל הזדמנות) ויצא שהיא אפילו התעצבנה עליי -
מפה לשם כמו שתיארתם לעצמכם הייתי לבד, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, ההורים של כולם חיכו להם, הביאו להם אוכל ואני הייתי לבד, לא הפסקתי לבכות, ניסיתי להתחבא - החלק הכי גרוע שמשפחה של חברה מהחדר שמו לב לזה ואמרו לי לבוא לשבת איתם.

היא הרסה לאבא שלי ז״ל את החיים, הם התגרשו כשהייתי בת 8 ומאז היא הרעילה אותי יום יום עליו תמיד על כמה שהוא רע (הכל שקרים) היא שיקרה לרווחה שהוא פוגע בנו ומנעה ממנו לראות אותי ואת אחים שלי, הוא נכנס לדיכאון עמוק בגללה וסבל בגללה עד היום האחרון שלו.

היא תמיד חילחלה לי מנטרות של בחיים לא לסמוך על אף אחד ולא לספר כלום לאף אחד, שאני לא צריכה יותר מדי חברים ובאמת הקשבתי לה.
אין לה חברות, היא ניתקה קשר מכל המשפחה וגרמה גם לי לנתק כתוצאה מכך, לי ולאחותי היה סכסוך לפני כמה שנים והיא אפילו לא חשבה ולא ניסתה לשניה אחת לגשר בנינו כשאנחנו חיים באותו הבית!!!!!!!!
עד גיל 14 היא לא נתנה לי לצאת מהבית, אפילו עם חברות ועשתה לי את המוות.

אני לא אגיד שהיא לא גידלה אותי, שהיא לא האכילה אותי ולא דאגה לי, שאנחנו לא צוחקות ולא מתחבקות וכו׳.. כי כן - עד היום. אכפת לי ממנה ואני רוצה שיהיה לה טוב אבל אפילו כשאני מראה לה חיבה בתוך תוכי אני לא יכולה לאהוב אותה בלב שלם, פשוט לא יכולה. לא יכולה להזדהות עם אנשים שמדברים על אמא שלהם בהערצה וב״אמא הכי טובה״.

את אבא שלי אהבתי אהבת אמת, הלב שלי נמס רק מלהסתכל עליו לא משנה מה הוא עשה ולא עשה.

זה תקין שאני מרגישה ככה? לגיטימי?
איך אתם הייתם מרגישים אם הייתם עוברים את זה? באמת רוצה לדעת