היי לכולם,
אני רוצה לשתף...
אני בת 29 עוד מעט ואני מבינה שאני כלכך מתגעגעת לעצמי של פעם, הילדה השתוטניקית שהיתה עושה שטויות, נהנית מדברים מסוימים, לא עושה חשבון, שעושה מלא טעויות...
זה קצת מוזר כי כשהייתי כזאת תמיד חשבתי "מתי אני אתבגר?"
וכשזה הגיע... בשנה, שנתיים האחרונות, זה פשוט עשה אותי אדישה יותר, פחות אחת שצוחקת משטויות, פחות משוחררת, רציונלית, אחת שפוחדת לעשות טעויות או אחת שצופה את הטעות ומראש לא נכנסת אליה, מחושבת, חסרת סבלנות לדברים שפעם הייתי סבלנית אליהם וכו'.
כל מה שאני רוצה זה כבר להגיע לשלב של מיסוד, להביא ילדים ולהתעסק בעיקר. אין לי את הכח והרצון לדברים אחרים. פעם הייתי יכולה להתחבר לאנשים שהם לא הטייפ שלי (אבל אחרכך זה די ברור שזה התנתק ולא החזיק מעמד) אז היום אני מראש לא אתחבר איתם, ונוצר מצב שאני מרגישה "מעליהם", מעל כל מי שלא הטייפ, כאילו כמו איזו זקנה שעברה את החיים ומבינה שהיא סתומה והוא סתום ושזה לא הסגנון שלי ושכולם ילדותיים ומטומטמים...
קשה לי עם עצמי מאוד. לא יודעת מה לעשות עם התחושות האלה.. אני כאילו כל החיים חיכיתי להתבגר ולהיות חכמה יותר, אבל כשהגעתי לזה אני פתאום מתגעגעת לעצמי כשהייתי "מפגרת" יותר וילדותית יותר. נראה שאנשים "חכמים" מאבדים שמחת חיים כי כל מה שהם רואים זה מציאות, ונמנעים מלהרגיש...
אני לא יכולה כבר לחזור אחורה... כי כל מה שאני רואה זה רק כשלונות שלי בתור הצעירה "המפגרת", אבל יחד עם הכשלונות היתה לי גם שמחת חיים...
אוף.. באמת שהחיים עוברים לי מולי, ואני לא מצליחה להינות מהם...מרגישה שלא עוזר לי שהתבגרתי.. אלא הפוך, זה מוריד לי.
מה אני עושה?..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות