יש לי תחושת מועקה בעניין הקשר שלי ושל הבן זוג, איך מתגברים עליה?

יש לי בן זוג ואני איתו כבר שנה ומשהו. הוא מאוד מכיל ואוהב, אבל יש בתוכי רגש שמקשה עליי להתאהב בו.

הוא החבר הראשון שלי (כן, התחלתי לצאת בגיל מאוחר. לכל אחד יש את הסיבות שלו), ולמרות שיש לי רגעים לפעמים שאני מרגישה שאולי יש משהו טוב יותר, אני לא באמת רוצה לוותר על הקשר שלנו בגלל זה.

זה משגע אותי, כי מצד אחד אני יכולה לראות עתיד איתו, חתונה ומשפחה, אבל מצד שני יש רגש שמעיק עליי. הבן זוג שלי מדהים בכל כך הרבה דרכים, הוא אוהב, תומך, נאמן... בגלל זה אני אוהבת אותו. אבל אני לא הגעתי לשלב שאני מאוהבת בו, וזה מאוד מציק לי.

יש כמה דברים בהתנהלות היומיומית שלו שמקשים על שנינו, ואני לא יודעת איך לעזור לו עם זה. הוא מאובחן עם דיכאון כרוני, ואני חושבת שאולי חלק מההתנהלות שלו קשורה לזה, למרות שהוא רוב הזמן לא בדיכאון. המילה הנכונה כנראה תהיה רדום. חוץ מזה יש לו גם קושי במיומנויות מוטוריות, בייחוד עם הידיים. הצעתי לו ללכת לריפוי בעיסוק שיעזור לו עם זה, אבל הוא לא רוצה.

יכול להיות מאוד שאלו הדברים שגורמים לו לא לנקות את הדירה שלו (אנחנו עדיין לא גרים ביחד), לא לשטוף כלים בזמן שאין שום מקום להכין משהו במטבח, גם השירותים שלו הרבה פעמים במצב לא מזהיר בכלל, הוא דוחה כל מה שהוא יכול, בין אם לקבוע תורים לרופאים שהוא צריך ובין אם לקנות את התרופות שלו או לקנות אוכל בזמן לכלב שלו (לפעמים הוא פשוט נמצא כמה ימים בלי תרופות קריטיות בגלל זה) ובכללי כשאני מציעה שנצא למקומות הוא לא ממש בעניין, או שהוא מסכים אבל בתחושה שזה ממש לא משהו שבא לו לעשות. הבעיה היא שאני בעצמי חוששת לצאת וצריכה את הדחיפה הזו, בייחוד כשאני זו שנוהגת תמיד כי אין לו רישיון נהיגה (מקווה שזה ישתנה בהמשך) ויש לי בעיה של חרדות בכביש (שאני משתדלת לכבוש אותן ובדרך כלל מצליחה, אבל זה לא פשוט בכלל), והרבה פעמים אנחנו מגיעים למצב שאנחנו לא יוצאים בסוף ונשארים בבית לא לעשות כלום, או אחרי שאני דוחפת אותו ואותי ביחד אנחנו יוצאים וזה לא מרגיש מספק כי הוא לא באמת בעניין, גם אם הוא ממש מנסה (אני מעריכה מאוד את הניסיון, אבל יש דברים שרואים). אגב, כשאני מדברת על לצאת אני לא מדברת על ללכת לאירועים או מסיבות, אני בן אדם שפשוט מאוד מחובר לטבע וחשוב לי לנשום אוויר אמתי, לצאת לפארק, ללכת לים... דברים כאלו. אני בטוחה שזה יעשה גם לו טוב אם הוא ייתן לזה צ'אנס אמתי. הבעיה היא שהוא תמיד חייב להיות במחשב, ואם לא במחשב אז בטלפון. הוא מחשיב את עצמו כאוהב בית, אבל זה לא אומר שצריך להיות בבית 24/7.

חוץ מזה היתה לו דלקת בלבלב בעבר, ובסוף הוא גם הגיע למצב של סוכרת. נורא קשה לו עם כל מה שקשור לאוכל לא בריא, וזה לא היה מפריע לי כל כך אם לא הייתי רואה את ההשפעות של האכילה שלו אחר כך, כשהבטן שלו כואבת בטירוף עד כדי כך שהוא שוקל ללכת למיון, לפעמים אפילו מגיע למצב של הקאות... אני ממש חוששת שהוא לא יגיע לגיל מאוחר אם הוא ימשיך ככה. הוא מזמין מלא אוכל מבחוץ, וגם זה מפיל חזק את שנינו כי גם אני מאוד אוהבת אוכל. לפני שנעשינו זוג לא היה דבר כזה בכלל להזמין אוכל מבחוץ מבחינתי, ומאז שאנחנו ביחד זה נהפך למשהו קבוע אצלינו. שנינו עלינו במשקל מאז שהתחלנו לצאת, וזה ממש מתסכל, כי לפני כן שנינו היינו בשלבי ירידה במשקל ואכלנו בריא.

ניסיתי כבר מלא פעמים, ואני עדיין מנסה, לשים לו אוכל בריא במקרר ולהכין יותר אוכל בבית ולהפסיק להתפתות להזמנות מבחוץ. הבעיה היא שכשאני לא נמצאת, הוא לא נוגע באוכל שיש לו במקרר. זה כאילו האוכל במקרר הוא משעמם ולא טעים, גם כשהוא כן. זה ממש מתסכל, כי אין לי דרך לעזור לו בזה, לעזור לשנינו.

וגם לא נעים לי לדבר על זה, אבל יש לבטן שלו נטייה להיראות בהיריון ככל שהוא עולה במשקל. ואני בחיים לא אודה בפניו בעניין הזה, אבל זה מוריד לי ממנו. וביחד עם זה, מי אני שאדבר, אני בעצמי השמנתי. וזה לא מפריע לו. אני חייבת להודות שלפעמים אני רוצה שיפריע לו. אולי זה היה מעודד את שנינו יותר לחזור לאוכל הבריא ולרדת במשקל.

אולי זה בגלל התרופות של הדיכאון הכרוני שהוא לוקח, ביחד עם הסוכרת, אבל אני מרגישה שהוא פשוט רדום רוב הזמן. כשאני מתלהבת, סתם אפילו מדברים קטנים, ואני משתפת אותו, החוסר התלהבות שלו מורידה את ההתלהבות שלי. אני מרגישה לפעמים שהוא מוריד אותי מורלית.

אני גם לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד כי אני והחברים שלי לא מדברים על דברים אישיים, והמשפחה שלי החליטה שהוא לא עושה לי טוב. הם חושבים שהוא אולי על הספקטרום, וזה יכול להיות, אבל גם אם כן הוא מתפקד והכול, פשוט קשה לו לפעמים להבין סיטואציות חברתיות מסויימות. ונכון שהוא לא נראה גבר החלומות, אבל הם לא רואים את הצדדים המדהימים שבו, וזה ממש מתסכל אותי. בייחוד כשאני גם ככה מתקשה עם הקשר שלנו לפעמים. בכל מקרה אני לא מספרת להם כלום, כי אני לא רוצה שהם ישפיעו עליי. אני זו שבסופו של דבר צריכה להבין מה אני מרגישה ומה לעשות ואני לא רוצה שתחושות של אחרים ייכנסו למשוואה.

לא מזמן היה חשד שאולי אני בהריון. בסוף זה לא קרה, אבל אז הבנתי כמה אני כבר רוצה להקים משפחה. וזה נראה לי מה שעוד יותר הגביר את התחושה של המועקה שיש לי בקשר שלנו. אני לא צעירה, ואין לי זמן לבזבז. אבל עד שאני לא אהיה בטוחה במאה אחוז לגביו, עד שהרגש הזה לא ייעלם, אנחנו לא יכולים להתקדם.

גם יש מצב משפחתי קשה אצלי שהתחיל בדיוק כשהתחלנו לצאת, וזה רק מקשה יותר על הכול.

הוא יודע על הדברים האלו שמפריעים לי, חוץ מעניין המשקל, והוא באמת רוצה לשנות את זה. אבל בפועל זה לא באמת קורה. אני מרגישה שאני צריכה לדחוף אותו כל הזמן שיעשה את הדברים האלו.

העניין הוא כזה, אני ממש לא רוצה להיפרד ממנו וממש מקווה שלא אגיע לזה. מה שאני רוצה לשאול זה איך אני מצליחה להתקדם עם הקשר הזה, איך אני עובדת על עצמי כדי לקבל אותו כמו שהוא, וביחד עם זה לעזור לו להתקדם ולהיות יותר אקטיבי, מתפקד ובריא. ובכללי, איך שנינו ביחד נוכל להתקדם ולהתפתח, עם רגשות חיוביים ובלי רגשות שמעיבים על הקשר.