רוצה להגיד להורים שאני כבר לא רוצה לשמור שבת אבל מפחדת שזה ישבור אותם, מה לעשות?

שלום לכולם,
בשנה האחרונה עברתי תהליך קשה מאוד של התמודדות עם חרדה שעדיין לא נגמר אבל מצבי טוב פי מיליון.
כשהייתי ילדה קטנה, בת 6/7 הוריי חזרו בתשובה ואני שמחתי, אומנם ילדה קטנה אבל רוחנית מאוד, אהבתי ללכת לבית כנסת בשישי ולעשות קידוש.
בעצם רוב חיי אני חייתי חיים דתיים, מצוות, שבת, כשרות וכו׳..
לעומת זאת, כיוון שהתהליך של החזרה בתשובה התחיל אחרי שכבר עליתי לכיתה א׳ נשארתי בבית ספר חילוני עד כיתה ח׳. היו לי חברים ביסודי והסתדרתי מעולה.
כיתות ז וח׳ היו קשות עבורי חברתית ולכן החלטתי לעשות שינוי ולעבור לבית ספר דתי, (אף על פי שחייתי עם חילונים והסתדרתי, הייתי לובשת מכנסיים, והיה לי טלפון מגיל קטן) באותה תקופה גם התחזקתי בדת, בסביבות גיל 14 אם אני לא טועה..
חשבתי שללכת לבית ספר דתי יהיה הדבר הנכון בשבילי..
בכיתה ז הייתה לי חרדה שעברה, זה חזר שוב בכיתה ח וחשבתי שזה כבר עבר לגמרי..
אבל טעיתי..
הגעתי למקום שבו הציפיות לא תואמות את המציאות..
התאכזבתי, נשברתי, הרגשתי שפשוט שיקרו לי.
הייתי באולפנה, הלכתי עם חצאיות, התפללתי בבוקר, דברים שלא הייתי רגילה לעשות, אז עוד שמחתי שיש לי את ההזדמנות להיות בסביבה דתית.
כעבור כמה זמן, כשראיתי שהכל חארטה והאנשים האלה לא באמת צדיקים כמו שהם אומרים, לא היה לי את הלב להגיד להורים שלי שאני סובלת שם.
עברתי כפייה דתית וכפייה פיזית, הכריחו אותי להתפלל וגם ממש הכריחו אותי פיזית, דבר שנצרב אצלי כטראומה..
כאשר המצב שלי החל להתדרדר והחרדה הגיעה לרמה קיצונית, הפסקתי ללכת, וזה לאחר כחצי שנה.
שתבינו, אני אז הייתי ברמה מאוד חזקה מבחינה דתית, השתדלתי לברך את כל הברכות ואת תפילת הבוקר, לא הייתי אוכלת אבקת חלב נוכרי וכו׳..
אז כשעוד הייתי תמימה וחשבתי שכל מי ששם כיפה הוא צדיק כעסתי על מי שהיה קורא לעצמו דתי ולא מחמיר..
לא הבנתי איך זה יכול להיות..
אבל בגלל הטראומה שלי משם, מהאנשים, מהחוויה, מהאווירה, התרחקתי.
הפכתי לבן אדם אחר פתאום, מילדה לאישה.
הבנתי המון על עצמי.
פתאום ההקלות גברו על ההחמרות והרגשתי בחיים.
הרגשתי חופשייה, הרגשתי טוב.
אני כבר לא קוראת לעצמי דתייה.
הפסקתי ללבוש חצאיות,
כבר לא מברכת כל כך,
הולכת עם חולצות בטן ושורטים..
אבל מה שכן, אני יותר מאמינה מתמיד.
איכשהו אני מרגישה שעם ההתרחקות הזאת מהדת אני עושה את הדבר הנכון ואבא שבשמיים אוהב אותי בדיוק כמו קודם..
למעשה אני מרגישה שהוא שלח לי את המשבר הזה כדי לגלות את עצמי ולהיפטר מהחרדות אחת ולתמיד.
אז אחרי חצי שנה של חשיבה מרובה, קיבלתי החלטה, אני לא רוצה לשמור שבת יותר, אני לא יכולה, אני כבר לא במקום הזה. זה הפך לעול ואני סובלת יותר משבת לשבת..
ההורים שלי הם הכל בשבילי, הם היו העוגן שלי במשך השנה הזאת שלא היה לי כלום, היה לי רק אותם ואלוהים.
נעשיתי עצמאית ובוגרת, ועכשיו אני לא יודעת כיצד לספר להם שאני לא רוצה לשמור שבת יותר..
מצד אחד הם דתיים מאוד ואני יודעת שהם יתאכזבו נורא..
מצד שני הם אומרים לי לעשות מה שעושה לי טוב ולא להתייחס לאף אחד, ושאם אני רוצה אני לא צריכה להחמיר בשום דבר.
אני מרגישה שאני אשבור להם את הלב, אבל אני לא יכולה יותר, בדיוק כמו שהיה עם האולפנה והחצאיות, זה לא בשבילי, זה לא מתאים לי, ולמעשה זה אף פעם לא התאים לי, בדיעבד תמיד יותר התחברתי לחילונים.
איך אני אמורה לספר להם דבר כזה?
הרי ברגע של עצבים הם יכולים להתחרט ולא לקבל את זה.
קשה לי, אני לא יודעת מה לעשות. לא רוצה לחכות לגיל 18.
אני מאמינה בקב״ה בכל ליבי ונשמתי אבל אני לא יכולה לחיות באורח חיים דתי יותר. אני אפילו מאמינה יותר מתמיד.
הסתירה הזאת בין תחושת האכזבה לבין חיים אידיאליים.. זה שובר..
אכזבתי אותם הרבה עם הבחירות שלי, אבל אני לא רוצה לחיות בסבל, גם אם הם לא חושבים כמוני.
מעבר להתייעצות גם היה לי חשוב לפרוק..
מקווה שלדתיים פה יהיה מקום בלב להבין אותי ולא ישר לשפוט, יש עוד הרבה שעברתי שם ולא כתבתי..
כבר קיבלתי החלטה, נותר לי רק לספר להם.
זהו. תודה לכולם.
תעשו מה שטוב לכם.