בעל דרכון גרמני ורוצה לעבור לשם,אשתי לא בעניין,לא יודע מה נעשה כלכלית, מה לעשות?

נשואים 3 שנים ולאחרונה נולד לנו ילד.
אוהבים וביחסים טובים, למרות שיש לנו לא מעט חילוקי דעות וקשיים טריוויאליים של בני זוג בשנים הראשונות.
אשתי לא במצב בריאותי שאיפשר מבחינתה להתחייב לעבוד אצל מעסיקים, אלא בעבודות פרילאנס שבפועל לא הכניסו כסף לאורך השנים.
אני עבדתי בעבודות מזדמנות והייתי מפרנס יחיד ובשנה האחרונה התחלתי להתמקד בלפתח תחום טכנולוגי שיהיה לנו רווחי, אך ייקח לי זמן לפתח אותו ולהכניס סכומים גדולים. ברור לי שממשכורת אחת ועוד נמוכה אי אפשר לשרוד בישראל, והמטרה היא הרבה יותר מלשרוד אלא לחיות טוב ואני לא רואה את זה קורה פה.
אנחנו חיים בדירה של המשפחה שלי (רצו למכור אותה ועדיין רוצים אבל לא רוצים להעיף אותנו כי יודעים שאין לנו מושג מה נעשה) שנכנסנו אליה בלית ברירה ופשוט נשארנו בה בשלוש השנים האחרונות.
בחודשים של ההריון קיבלנו עזרה כלכלית לא מבוטלת מהמשפחה ועכשיו אובדי עצות.
במיוחד בגלל שנולד לנו ילד, ברור לנו שאשתי לא הולכת לעבוד או מעט מאוד בשנים הקרובות.
אני מרגיש שהעומס עליי הוא אדיר, ושלא משנה כמה אעבוד ואקרע את התחת בעבודות זה לא יספיק כדי לסגור את החודש, ובטח שלא כדי לשכור דירה. ואנחנו ממש לא פזרנים אלא חיים בצניעות. מה גם שאני צריך להקדיש את הזמן ללימוד של המקצוע החדש וגם הטיפול בילד לוקח ממני המון זמן, אני נמצא איתו בלילות וגם שעות רבות לאורך היום, כי אשתי חלשה לעיתים קרובות וזקוקה למנוחה כדי להחלים ולהרגיש במיטבה. אני אוהב אותה ורוצה את הכי טוב עבורנו ועבור הילד, ולכן רוצה שנהגר לגרמניה. אני אזרח גרמני וחייתי שם במשך תקופה לפני שהתחלנו לצאת וקיבלתי תמיכה מאוד יפה מהמדינה, שאיפשרה לי לראשונה בחיי לנשום ולהרגיש שיש לי סיכוי להצליח. לאחר קבלת תמיכה ולימודי השפה המטרה היא להשתלב במקצוע החדש בגרמניה ולבנות את חיינו בחו״ל. אשתי מאוד אוהבת את ישראל ואת המשפחה שלה ולא רואה את עצמה עוזבת. עם זאת, אין לי מה להציע לה כאן וכואב לי הלב לקרוע להורים של שנינו את הכיס. חשוב לציין שלמרות שהיא מאוד אוהבת את משפחתה, אין לה עניין לגור בקרבתם ולהיות בקשר יומי או שבועי איתם. אנחנו כן אוהבים את השקט והפרטיות שלנו. גם מבחינת חברים, אנחנו לא מרבים להסתובב אלא מבלים עם עצמנו לרוב ורק לעיתים עם חברים וחברות. כך שאני לא מרגיש שיש כאן איזה ויתור אדיר מבחינתה. אך היא פשוט מתעקשת מאוד על זה שהיא לא רוצה לעזוב את ישראל ובמיוחד לא עכשיו שהילד קטן כל כך. עם זאת, הצלחנו לחסוך מעט כסף עקב הסיוע שקיבלנו בחודשי הלידה מהמשפחה, ואני חושש שאם לא נעשה זאת עכשיו, יהיה לנו מאוד קשה לעשות זאת בשנה הבאה. יש לי תחושה ממשית שהמעט כסף שחסכנו יאזול לנו ונמצא את עצמנו נתמכים במשפחות שלנו. אני גם שונא לערב אותם במצב האישי שלנו וחולם על עצמאות כלכלית. האם יש תשובה למצב? האם לא מדובר בעיקשות מצד אשתי להישאר באזור הנוחות שלה? האם לשים לאשתי עובדה שפשוט אין מה לעשות ושחייבים לעשות את זה? היא לא מקבלת את זה ושואלת אם אני מתכוון להכריח אותה? אני רוצה לקחת אחריות על החיים שלנו ומרגיש שאנחנו מתדרדרים ולא נהיים צעירים יותר… אני בן 32 והיא בת 35. הזמן טס וזה לא נהיה פשוט יותר. אני חושש להפוך לסטטיסטיקה העגומה של העוני בישראל, ורוצה לנצל את השנים הטובות שלנו כדי לנסות בכל הכוח במקום אחר. פשוט אני לא מצליח להביא את השיחה לכדי הרמוניה, היא מאוד מתנגדת. מה אפשר לעשות?