אני בן 43 ובחיים לא הייתי בזוגיות.
במקום זה עשיתי תואר ראשון בהנדסת חשמל, שני בפיזיקה, אני עוסק במחקר הנדסי בחברה טכנולוגית, מצייר ומנגן בגיטרה חשמלית להנאתי. גרתי כמה שנים באירופה, חזרתי. בארץ גרתי במספר ערים שונות.
שום דבר לא עוזר למצוא זוגיות, אם "אין לך את זה" בפנים. כשאין אופי - אז אין אופי. לא כסף, לא גיטרה, לא כישרון ציור, לא כישרון בבישול ולא אבקת חלבון יעזרו. מי שיכול - מוצא זוגיות. מי שלא - הופך ליועץ זוגיות. אבל למזלי יש לי גם השכלה, אז יועץ לא הפכתי.
אז אני גר לבד, בדירת שני חדרים שרכשתי (עם משכנתה כמובן), מכין אוכל לעצמי, מטייל לבד בעולם, מדי פעם יוצא להופעות רוק לבד.
על פניו, "הסתדרתי" בלי זוגיות. אבל המשפחה לא מקבלת את זה. כל הזמן חייבים להזכיר לי שאני כישלון מהלך. כל פעם כשאני פוגש משפחה ויושבים לדבר אז תבוא השיחה לא נעימה "ומתי אתה מתחנן?" או "ומה עם הילדים?" וכד'. כאילו ששכחתי בטעות מזה שאני אפס, וצריך להשכיר לי שוב הפעם. מה מצפים שאני אענה? "בדיוק מחר אני מתחתן"? או "רגע, צריך זוגיות בחיים!! איך שכחתי?!". כאילו שזה לא ברור שאדם בגיל כזה לא יכול למצוא זוגיות אם אין לו כישורים וניסיון מתאים.
למה הם עושים את זה? נעים למישהו לראות אותי מובך ומגמגם תירוצים? או שזה פשוט כי ככה הם מרגישים שהם "עוזרים לי"? כלומר המטרה של השאלה היא לגרום להם להרגיש שהם עשו משהו בשביל "להציל אותי"?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות