נכנסתי לתוך חברה חדשה, התדרדרתי למקומות חדשים ולמעשים הזוים. מה לעשות?

שלום, אני פונה לכאן בישביל באמת לקבל ייעוץ ממישהו שעבר ספין דומה בחייו ואולי יוכל לשתף בניסיון חייו, מה עלי לעשות .

כבר כמה חודשים ארוכים שאני לבד, התנתקתי מכל החברים שלי כי ידעתי שהם לא בדיוק באותו כיוון, מסלול בחיי. אף פעם לא יצאתי למועדונים ולא התלהבתי יתר מסמים, אני מעשן סיגריות ושותה מידיי פעם. עד לחודש האחרון, הרגשתי שאני יותר מידי זמן לבד ודי נמאס לי המצב הזה. הבנתי עם עצמי לפני חצי שנה שצריך להרחיק את כולם נטו כי הם לא הסביבה שלי ולא חיים על אותן תובנות כמו שלי. תמיד הייתי נמצא בחוצץ שמונע ממני מלהיכנס לעולם של הסביבה שלי, מכרים מהקיוסק ומהסביבה. החזקתי אותם ברמה שיחות חולין ולא מעבר לזה. אבל בחודש האחרון התחברתי אליהם ונעשינו סוג של חבורה, ובזמן הזה חוויתי ועברתי כלכך הרבה והיום אין לי מושג מה לעשות לאן להמשיך מכאן, התחלתי לצאת איתם למועדונים כשתמיד בראש ידעתי שאני לא מתקרב למקומות האלה. היציאות הפכו לקבועות בסופשים, ועל הדרך לקחתי איתם סמים קשים.
הבעיה שלי מתחילה שאני אדם נורא מופנם ולא נוטה לתקשר עם אנשים על מה שבאמת בליבי, ותמיד בחיים ידעתי להתמודד עם המציאות לבד , אבל משהו בחודש האחרון השתנה, נפלתי לתוך התהום הזה, ידעתי תמיד שאותם אנשים הם לא הסביבה שלי בפאן של חברים. ואיכשהו מצאתי את עצמי יוצא איתם ולוקח איתם סמים על בסיס קבוע. ואני יודע שהכל נובע מעייפות ויאוש על חודשים אחורה . תקופה מאוד ארוכה ללא תקשורת עם אף אחד. ניסיתי להיות חזק נפשית ולא להיכנס לשום דבר שיסבך אותי. למדתי על החיים שאנשים הם חרטטנים ושקרנים. עכשיו אני מנסה להבין ובאמת שואל אולי זה רק אצלי ככה. כי האכזבה הזאת מאנשים, הבנת הריאליות שכולם סביבי הם מחרטטים את הנשמה, ואף אחד לא אמיתי ואין בו טיפת טוהר. גורמת לי להיות מתוסכל עוד יותר. יכול להיות שנשברתי מה-וטו שהכרזתי בזמנו על מניעת תקשורת עם אנשים. ובאמת שאיפה שלא ניסיתי שנתיים מהחיים שלי ניסיתי ליצור קשרים עם כל מיני סוגים של אנשים, נוכחתי באינטראקציות ותמיד הגעתי לסוג של האכזבה מכל אחד, כי אני בנאדם שרואה בשקיפות את השקר ואת החארטה שיוצאת למישהו מהפה. ובאותו הרגע אני כבר פוסל את האדם מלהיות חבר אמיתי.
חשוב לי להגדיש שאני ככה פורק את מה שיש לי על הנשמה כאן. והיום יש יגידו שניסיון חיי נורא קצר, אני רק בן 20, נכון זה אכן ככה, אבל למה אני חווה אתה החיים באכזבה ותסכול. מכל הסביבה, איפה שאני לא אסתכל אני מוצא את עצמי בלי תקווה ובלי אופק. כל ניסיונותי לבנות ולבסס מערכת חברים תקינה, כשלו.

והיום אני מוצא את עצמי בספינים עם אנשים שחלקם מכורים לסמים, שעל פניו נראים נורמליים לחלוטין, עובדים ומנהלים שגרת חיים תקינה. מתפלא מהחיים שוב, שבמתסבר שיש גם כאלה. והחלק השני, שואפים לכאוס ואנרכיה.


אני רק מנסה להבין, זה אני שמושך אלי הזיות בחיים?


מה אתם אומרים? זה אני דפוק או שהעולם באמת עקום??

נ.ב. אני מתנצל מראש על חוסר סדר בכתיבה. באמת שניסיתי לפרט כמה שיותר, ולשלוף ככה חלקים ארוכי-קצרי טווח, מהחיים.
אשמח שתהיו השופטים.