אנחנו מאוהבים אבל הוא לא האדם שאני אוכל להישען עליו כלכלית, מה דעתכם?

אני רווקה והתחלתי לצאת עם גרוש עם שני ילדים.
אנחנו מ.מ.ש מאוהבים.
אחד התנאים שלי לקשר היה להביא בעתיד ילד.ים משותפים לעולם, מצידו הייתה הסכמה נלהבת.
הוא מהמם. באמת אוצר.
אממה - אין לו קריירה מצליחה, אפילו לפעמים עושה רושם של לא מוצא את המקום שלו (יתכן שזה זמני, כי אני חושבת שהוא בחור מאוד חכם, על אף שזו לא ערובה להצלחה, אבל נו - הבנתם), והוא עושה קולות של לרדת מהארץ (יחד איתי :).
הוא חושש מהעתיד, מהעולם שישתנה בעקבות AI וחברות הדאטה הגדולות, שיקחו מקומות תעסוקה מילדינו ויצרו את צעדינו (ספק קונסיפירטיבי ספק להביט למציאות הבאה עלינו בעיניים).
בכל אופן, הוא ככל הנראה לא אדם שאוכל להישען עליו כלכלית (מזכירה, שיש לו שני ילדים מגרושתו). אמנם יש לי קריירה ואני מרוויחה יחסית בסדר, עם אפשרות לעלות עם השנים, ומעולם לא בחרתי בני זוג בזכות כמות הכסף שאני חושבת שיש להם.
אבל הפחדים שלו, יוצרים פחדים אצלי.
אני לא בחורה שיש לה על מי לסמוך בעולם (לא מקבלת עזרה מההורים או משהו כזה), והמחשבה על כך שככל הנראה גם בן הזוג שלי אף פעם לא יוכל לתמוך בי, ואולי אפילו, אם נבחר להביא ילדים יחד, ארד ברמת החיים שלי, מפחידה אותי. מבאס אותי לדעת שבעתיד אני גם תמיד אצטרך להיות זו שקורעת את התחת (אני עבד מודרני, לעזאזל, אני עובדת כל כך קשה כדי שלא יחסר לי כלום), ושאף פעם לא יהיה לי על מי להישען, או אפשרות לקחת רגע הפסקה מהמירוץ (אפילו לא לרגע. נגיד תמיד חלמתי לקחתי איזו שנה-שנתיים חופשת לידה כדי לגדל את הילד שלי בעצמי בשנים הראשונות, בלי מטפלות מתעללות וכו').
מצד שני, באמת שאני מרגישה שבתור אדם, הוא מדהים (והרי אף אחד לא מושלם ובטח שגם אני לא, אז הוא לא יהיה איזה מצליחן), ולא הרגשתי ככה לאף אחד, לפחות לא בשנים האחרונות. 
פשוט, המחשבות האלה על איך אסתדר מבחינה כלכלית גורמות לי להרגיש בודדה.
עכשיו אנחנו מאוהבים, אבל אני תוהה לעצמי האם עוד כמה שנים, בין הררי כביסות ומינוס בבנק, אצטער על הבחירה שעשיתי.
אשמח לשמוע תובנות ומחשבות.
ובבקשה בלי שיפוטיות, קשה פה ויקר פה ואני רוצה לגדל משפחה ולתת להם מה שצריך (לא כמו שאני גדלתי, זה לא היה כיף בכלל לגדול עם הורים שיש להם בעיות כלכליות).