חרדה חברתית קשה הרבה שנים ומרגישה כל כך לבד, איך יוצאים מהבוץ הזה?

אוקיי אני בת 23 ואני סובלת מחרדה חברתית.
אני אתמצת את זה כי אין לי חשק וכוח לרשום על הצרה שלי.
כמו שאמרתי יש לי חרדה חברתית כתוצאה מכך אין לי חברים בכלל אבל בכלל אילו לא אחד.
כל החיים שלי סבלתי מחרדה חברתית זאת אומרת אם זה ביסודי או בתיכון לא הייתי מדברת בכלל הייתי כמו גולם בן אדם שקוף, בלי חברים וגם בכול הזמן הזה היה לי אולי חברה אחת או שניים מהיסודי ועד התיכון שבדרכ הסוג של האנשים שהיו חברים שלי היו בדרכ חלשים חברתית, ביישנים ונחמדים כאלה שידעתי שלא יפגעו בי בחיים (מה שמבהיר לי שאני מאז ומתמיד סבלתי מחדרה חברתית שלא הבחנתי שקיימת אצלי) ואף אחד לא הבין למה אני ככה. ואת האמת שאז גם אני לא הבנתי כל-כך. כאילו הרגשתי שיש בי שני צדדים מצד אחד הילדה השמחה החייכנית ומאוד חברותית ובעלת שמחת חיים ומשוגעת כזאת וכאילו מחוץ לבית ולגדרי הנוחות שלי הייתי בן אדם אחר כאילו משהו חוסם אותי מלהיות עצמי. תמיד אז חשבתי שזה נובע מביישנות או משו כזה, אבל עכשיו בגיל 21 הבנתי שאני סובלת מדבר שנקרא ״חרדה חברתית״. אני בכללי אדם שלא אוהב ישר להתמסכן ולחפש לעצמו הגדרות כל השנים הדחקתי את זה בתוך תירוץ שזה מביישנות ועכשיו שהתעמקתי בזה הבנתי זה משהו עמוק יותר. הגעתי להבנה הזאת מהסיבה שהבנתי שיש אצלי משהו לא בסדר באופי שלי ובשנה האחרונה הכול התפוצץ לי וזה ממש מציק לי, הבנתי שאני בן אדם שמפחד לדבר בפאלפון ליד אנשים, מפחד לאכול ליד אנשים, לא יכולה לדבר עם בני אדם אפילו אחים שלי ודודים שלי מבלי להסתכל לצדדים, כל מקום כשאני פוגשת אנשים חדשים יש לי לחץ בכול הגוף ואלפי מחשבות לא מפסיקות לרוץ לי בראש וכול מעשה שאני עושה אפילו פסיפס קטן אני חושבת אלפי פעמים אם לעשות את זה, ושאלות כמו האם אנשים מסתכלים עלי מה הם חושבים עלי, אולי הם חושבים שאני מוזרה, בכול מקום שאני עוברת ברחוב אני מתחננת לא לפגוש אנשים שאני מכירה רק כדי לא להיתקל בהם ולהצטרך לדבר איתם (כי בשבילי זה ממש אתגר) כאילו אני מרגישה שאין לי נושא שיחה עם בני אדם, אני לא יודעת על מה לדבר איתם ובכללי כשיוצא לי להתקל באנשים חדשים נגיד בעבודה או משהו כזה אני לא מדברת כי אין לי חשק לדבר איתם ואני מרגישה כאילו הם לא יאהבו אותי או שאני אשעמם אותם או שלא יתחברו אליי, וגם כשאנשים מדברים ביניהם הנושאים שלהם לא מעניינים אותי בכלל בגלל זה אני לא מנסה אפילו להצטרף לשיחה ואני שותקת
אני כל כך מרגישה לבד שזה קשה לי ומפחדת שאני מעבירה את השנים הצעירות שלי מבלי שיש לי עם מי לצאת ולבלות ולצחוק, איך יוצאים מהבוץ הזה של החרדה?