חברותית כל כך ובכל זאת בודדה, מרגישה מיואשת, האם באמת קשה למצוא חברים אמיתיים?

אני כותבת עם דמעות.. מרגישה מיואשת, מתוסכלת, עצובה..
מרגישה כל כך בודדה בעולם הזה, מאז ומתמיד.
אני מתקרבת עוד מעט לגיל 26 וכל כך לא מוכנה לקבל את זה..
שעוברת לה עוד שנה ואני באותו מצב.
אני כל כך צמאה לחברים, שזה נשמע נואש עד כאב.
אני בנאדם כזה, אני מאוד חברותית, ידידותית, חייכנית (מאוד) ואני מודה על עצמי שבאמת כיף להיות איתי, אוהבת לעזור, לשמח, להיות שם בשביל האחר, להיות שטותניקית, לצחוק והרבה (כי זה מה שנשאר מהחיים) ואני יודעת שאני אהיה החברה הכי טובה ואהיה מוכנה לעשות הכל בשביל חברים אמיתיים.
אני גם נראית טוב, יודעת שיופי זה לא דבר שקובע.. שזה רק הוכיח לי כל השנים האלו, שיופי זה בסך הכל נחמד להסתכל, אבל לא בהכרח שירצו להיות בחברתך.
אני חולמת עוד כשהייתי ילדה קטנה, להיות מוקפת בחברים טובים, להרגיש מה זה בילוי אמיתי עם חברים, להרגיש אהובה, חלק, שייכות..
להרגיש שמישהו באמת רוצה להיות חבר שלי..
אני כל כך מנסה, מנסה לא לאבד את התקווה, מנסה להשלים עם הכאב שלא היה לי חוויות ילדות ונעורים.. לשמוע סיפורים מאנשים על החוויות שלהם, לראות תמונות של קבוצת חברים שנהנים להם.. ולאחל לעצמי בכל פעם שיום אחד גם לי יהיה את זה..
אני מוצאת את עצמי הרבה מקנאה באחותי הקטנה שמוקפת בכל כך הרבה אנשים, בין אם זה עם חברים או לא.. היא פשוט מושכת אליה אנשים בכזו קלות, היא חווה את כל החוויות שאני הייתי חולמת לחוות אותם כשהייתי בגילה..
והיא עכשיו מנהלת במקום העבודה שלה ואין לי ספק שיש לה את הכל כדי להגיע רחוק.
אותי תמיד ראו כמישהי ''שונה'', כל תקופת הבית הספר שלי הייתי לבד, אף אחת לא רצתה להיות בחברתי.. עם הזמן, התחלתי להיות ''מנותקת'' מהחיים.. לא צלחתי בלימודים (שזה מאוד מצער אותי).. לא הרגשתי דבר בפנים, רק זה שהייתי זקוקה כל כך לאהבה ושמרתי הכל בבטן, ככה עברה לה שנה ועוד שנה..
רק כשסיימתי בית ספר, עברתי תהליך משמעותי עם עצמי לבד, מדגישה את ה''לבד''.. כי הכל עשיתי בכוחות עצמי.
התחלתי לראות עולם, להכיר אנשים חדשים..
עד עכשיו אני בתהליך עם עצמי, אני הפסיכולוגית של עצמי, מקבלת את כל השריטות שלי מהעבר, משלימה עם כל הכאב..
ואני בכל זאת, בבוקר קמה עם ראש מורם (טרם מצליחה להבין היכן הכוחות שאני עוד מקבלת..) מוכנה ליום חדש, עם כל התסכול שאני חשה בפנים.. עדיין יש בי תקווה שאמצא את האנשים הנכונים לי בחיי.. ויותר מכל, אהבה אמיתית..
אני יודעת גם שלא דיברתי על קריירה/ לימודים/ עתיד.. כמובן שזה מעסיק אותי ביום יום ומנסה להבין מה הכיוון שלי בחיים, אני מאוד רוצה להגיע רחוק ולהיות במקום מכובד ולממש את כל הפוטנציאל שיש בי ואני גם מאמינה שזה יקרה..
אבל הדבר העיקרי שמפריע לי מאוד, שהחיים כל כך חולפים להם..
שאני לא נהנית משנות העשרים שלי.. כי אין לי עם מי.. :(
שאני חושבת שאני מוכנה להיות כבר אמא ולהביא ילדים ולדאוג שיהיה להם את החיים הכי יפים ושלעולם ירגישו אהובים ומוקפים בים אהבה.. שיהיה להם את כל מה שלא היה לי..
ועם זאת, אני עוד מעט בת 26.. (אמנם לכם זה יראה עדיין כצעירה מאוד, בשבילי זה עוד שנה שחולפת.. והכאב מתעצם).. ועם תקווה שהשנה ההיא תפצה על כל השנים הקודמות לה..
אשמח לשמוע מכם עצות/ תובנות מחייכם/ טיפים/ עידוד.. גם ביקורת אקבל בשמחה,
לפעמים ''כאפה'' זו גם דחיפה שיקדם אותנו למקום שאנחנו רוצים להיות בו.