נפרדנו כי הוא תמיד חשב שבגדתי בו, ואני מרגישה מטומטמת כי קשה לי בלעדיו

היי לכולם,
אני מודה שאני כותבת את זה בשעה שהחיים שלי מתפרקים מכל הכיוונים ואולי זה משפיע על שיקול הדעת הצלול שלי, ואולי גם הרגשות שלי למצב גורמים לי לחפש תשובה במקומות אובייקטיביים יותר.
מתנצלת מראש על האורך.

אז... היינו יחד כמה חודשים אבל בקשר ״ידידותי״ הרבה יותר זמן.
היה לנו באמת כיף ומצחיק יחד, אהבנו להעביר שעות על גבי שעות, הוא אהב אותי כל כך והתייחס אליי כמו אל מלכה, אין לתאר עד כמה.
הוא מסוג הגברים שבאמת נראים לי מהבודדים שאפשר באמת לסמוך עליהם שלא יראו אף אחת אחרת מלבדי, הוא פשוט לא מסוג האנשים האלה.
היה סתם ככה מפתיע עם פרחים, מתנות קטנות, רוב היום שלו סבב סביב איך לגרום לי להיות מאושרת.
בפועל לא באמת הייתי מאושרת רק בגלל בעיה אחת שהיתה דפוס חוזר לאורך כל הקשר שלנו, אליה וקוץ בה.
היו לו בעיות אמון מאוד רציניות.
אני כותבת פה באתר אנונימי, אני לא מתיימרת לשקר לעצמי או לכם - בחיים לא בגדתי בו. בחיים במהלך הקשר שלנו לא דיברתי עם מישהו אחר, לא נעניתי לגבר אחר, לא עשיתי משהו שיכול להשתמע לשני פנים אבל בכל זאת - הוא תמיד חשד בי שבגדתי בו.
זה היה מוזר, כי הוא מעולם לא נבגד בעבר, אני מעולם לא בגדתי בו שהאמון שלו בי התערער, זה כנראה פשוט קרה כי הוא אף פעם לא אהב מישהי כמו שהוא אהב אותי, אני יודעת את זה.
אני לא מדברת על דברים מהותיים, הוא עשה אחד ועוד אחד מהדברים הכי קטנים והזויים ברמה של בדיחה.
אני לא אפרט אבל באמת שזו היתה בדיחה, הדוגמאות שהוא היה מביא לי ללמה אני נותנת לו סיבות לחשוד.

כל כך אהבתי אותו שלמרות שאני לא בן אדם של עוד הזדמנויות, נתתי אלף כאלה. ולמרות שאני בן אדם עם אגו, אלף פעם שברתי אותו והלכתי להציל מה שקרה גם כשנראה היה שהכל מתפרק.
הוא אמנם כל כך אהב אותי שהוא היה מוכן לנסות להמשיך למרות הערעור האין סופי בי אז תמיד חזרנו בסוף, וגם כשנפרדנו החלטנו שאנחנו פשוט לא יכולים בנפרד והחלטנו לחזור.

עד שלפני חודש נפרדנו סופית.
זה היה באמת רציני, זה היה נתק שאפילו אני לא האמנתי שהפעם זה באמת ולתמיד.
מה שהכי מעצבן אותי, מעבר לזה שזה כל כך מתסכל שמאשימים אותך במשהו שלא עשית ואתה יודע את זה במאה אחוז אבל אין לך איך להוכיח, ובמיוחד מצד מישהו שאתה אוהב, זה שבגלל השטות הזו זה נגמר.
עכשיו, זו לא באמת שטות. זה פאקינג חוסר באמון, אמון שניסינו להשיב כל כך הרבה פעמים וזה תמיד חזר לאותה הנקודה. אבל זו כן שטות כי כל האשמה כזו לא באמת קרתה!

בהתחלה חשבתי שאני מתגברת, ידעתי ואני עדיין יודעת כמה אני לא ראויה לזה.
מכרה משותפת אמרה לי שהוא אמר שהוא מתגעגע אליי, שאין יום שהוא לא חושב עליי, שהוא אהב אותי ואוהב אותי ותמיד יאהב אותי אבל הבחירה להיפרד לא היתה מתוך רצון אלא מתוך חוסר ברירה כי אין שינוי. ומזה התעצבנתי, כי זה נשמע שיש פה האשמה כלפיי.
היא אמרה לו לדבר איתי והוא אמר שזה לא מה שאני צריכה. כלומר הוא, לא מה שאני צריכה.

מאז אני ממש מעורערת ומרגישה געגוע, מרגישה שבא לי לשלוח לו הודעה ואז אני נותנת לעצמי סטירה כדי להתעורר ולהיזכר שאני כל כך לא ראויה לזה!
מצד שני אני מרגישה כאילו שמבחינת אישיות ובלי קשר לבעיות האמון האלה, אני לא יכולה למצוא יותר טוב, ואז מצד שלישי אומרת אבל יותר טוב ממה? ממישהו עם תסביכים כאלה כאילו שחסרים לי גם משל עצמי?

אני שלמה עם עצמי ויודעת שאני לא עשיתי שום דבר שהוא האשים אותי בו, ותמיד משום מה ההאשמות האלה באו בדיוק יום אחרי שהיה לנו פתאום ממש טוב.
מהימים האלה שאתם בעננים ומרגישים ששום דבר לא יכול להרוס את הרגע הזה. מה, זו הרסנות עצמית כזו?
מציק לי גם שהוא כרגע יושב בבית שלו ובטוח שזה קרה בגללו אבל בעיקר בגלל שאני נתתי לזה סיבות לקרות.

אני גם מרגישה שהוא לא ראוי להודעה שלי כי אם הוא כל כך מתגעגע למה הוא בסדר עם לבלום את עצמו ואני זו שמתחבטת?
אבל באמת נהיה לי קשה משום מה. לפחות הוא הסעיר את החיים העומדים במקום שלי...