נתחיל מזה שבאתי לה מקולקל, אני בן אדם מופנם וקשה לי להיפתח לפעמים (תלוי מול מי, יש אנשים שיודעים מייד לתת תחושה טובה ואנע מתחברת מהר).
היא כבר 3 שנים מתייחסת אלי כאל אוויר וקרה אלי.
היא עברה ניתוח לאחרונה וכשבאנו לבקר אותה בבית חולים החלטתי לשאול לשלומה בדרך שהיא תקבל ממני תחושה טובה, שתרגיש שאכפת לי.
היא ענתה לי "בסדר" הכי קר בעולם ואפילו לא מצמצה לכיווני. דיברה עם בעלי כאילו רק הוא שם ואני אוויר.
היא כבר פעם אחת ניסתה לסכסך בינינו וכל הזמן זורקת לי הערות ועקיצות ואני תמיד שומרת בבטן, כי בכל זאת יש חיים שלמים לפנינו אבל אני כבר לא יכולה!
למרות הכל כל פעם שאנחנו איתם אני מנסה להתקרב אליה, קצת לשבור את הקרח אבל היא הבר ננעלה ולא נראה לי שמפריע לה שאין בינינו תקשורת.
אני מנסה כל פעם לתת הזדמנות אבל נראה שהיא ויתרה וזה מבאס.
זה גורם לי לשתוק לידה ולהיות לבד עם המחשבות שלי ולחכות שנלך, זה לא אמור להיות ככה.
בעלי לא שם לזה ואני לא רוצה להכניס אותו לזה ושיהיה באמצע.
מה לעשות? לשחרר ממנה? להפנים שאף פעם לא נסתדר ולחיות עם זה?
מי חווה את זה? צריכה עזרה עם התמודדות והכוונה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות