בן הזוג לא עוזר בבית לא משנה כמה דיברנו על העניין אבל לא רוצה להיפרד, מה לעשות?

החלטתי לנסות את מזלי ולחפש עצה כאן.

אני בת 23 ובן הזוג שלי בן 24. הכרנו בעבודה הקודמת שלי והתחברנו די מהר מבחינת המנטליות שלנו (שנינו יוצאי ברית המועצות), אנחנו מבינים אחד את השניה בהרבה מאוד דברים ויש המון על מה לדבר כל הזמן, לא חסרים לנו נושאי שיחה. אנחנו ביחד שנה וחצי.

עברנו לגור ביחד אחרי חצי שנה, גם כי הוא גר בבית של אמא שלו (היא גרה במקום אחר) ולא משלם שכירות, ואני שילמתי שכירות 2,100₪ בדירה עם שותפים שהיתה חמש דקות ממנו, אז החלטנו להתחיל לגור ביחד כי במילא הייתי אצלו הרבה וכי אמא שלו גם הציעה בעצמה.

חייבת לציין שיש לי קשר מאוד טוב עם אמא שלו והרבה דברים משותפים, אפילו ימי ההולדת שלנו הם יום אחרי יום, ואני מדברת איתה הרבה בטלפון.

הבעיה התחילה בזה שלאט לאט בן הזוג שלי הפסיק לעשות דברים בבית. בהתחלה זה היה להפסיק להכין אוכל כי "את מכינה יותר טעים", ואז בלשטוף רצפה או לטאטא כי הוא לא יודע איך לטאטא כמוני, או לנקות את האסלה, והעניין התפשט ליתר המקומות והיום אני מנקה לבד את רוב הבית. אני יכולה לבקש ממנו עזרה אבל הוא יעשה את זה בחוסר חשק ויפגין את זה שהוא עושה כי "אין לו ברירה".

לפני שנה עזבתי את העבודה שהכרנו בה ועברתי למקום אחר, והוא פוטר ממנה כחודש אחריי. מאז הוא לא עובד ונשאר בבית.
לעומת זאת אני עובדת בעבודה פיזית, מנקה, עושה קניות, מכינה אוכל, ותמיד אופה משהו כדי להביא לאמא שלו כשאנחנו יוצאים אליה. בנוסף לזה אני גם חולה כרונית ועם דיכאון קליני מאובחן שבגללו שיחררו אותי מהצבא על נפשי, אז אתם יכולים לנחש שנהיה לי קשה מאוד להמשיך לתפקד ככה.

לפני שלושה חודשים גילו לאמא שלי סרטן והוא לא ביקר אותה פעם אחת. אני באה אליה לפחות פעמיים בשבוע, תמיד מציעה שיבוא איתי להיות איתה בזמן אני מנקה גם את הבית שלה, עושה קניות ומכינה אוכל לה ולאח שלי. כל פעם מחדש הוא אומר שאין לו כוח לבוא אליה.

היום היה לי יום חופש, והחלטתי להכין לנו פנקייקים וקפה קר לארוחת בוקר. נכנסתי למטבח והתחלתי להכין את הבלילה וגיליתי שהפח מלא וכבר יש בו זבובים קטנים. באתי אליו והוא כבר היה במחשב, שאלתי אותו אם הוא יכול לעשות לי טובה ולזרוק את הזבל כי מפריע לי להכין ככה אוכל, הוא אמר שלא עכשיו כי הוא עסוק ונפנף אותי. פה כבר התייאשתי, התלבשתי ולקחתי את הזבל בעצמי.

אנחנו קומה רביעית בלי מעלית, ועם המחלה שאני סובלת ממנה קשה לי לעשות את זה. אני גם לוקחת ארבעה סוגים שונים של כדורים יום יום שמשפיעים עליי הרבה. אמנם הם עושים לי חיים יותר קלים, אבל בחיים לא אדע איך זה לחיות כמו בן אדם נורמלי, לא כמוהו.

כשחזרתי הביתה כבר רבתי איתו על זה בפעם המיליון ואמרתי לו שהוא הוכיח לי שאני לא צריכה את העזרה שלו, והלכתי למיטה. הוא נבהל, והלך להכין את הפנקייקים בעצמו מהבלילה הקיימת, לא הצליח לעשות עבודה טובה ואמר לי שיש לפחות אחד שאני יכולה לאכול, ושאל אם אני רוצה קפה. אמרתי שאני לא רוצה ממנו כלום ושיעזוב אותי בשקט, והתחלתי לבכות ואמרתי שאני מתחרטת שבאתי לגור איתו. מאז אנחנו לא מדברים.

גם אם אחליט לעזוב אותו, זה ישפיע עליי קשה כלכלית. וגם אם אמא שלי היתה בריאה לא הייתי חוזרת לגור אצלה כי היא הסיבה שעזבתי. מצד אחד יש לי בן זוג שלא עובד ולא עושה כלום עם החיים שלו, שאין לו רישיון והוא מצפה ממני לתת לו מוטיבציה להתחיל תיאוריה, שבשבילו אני משקרת אפילו לאמא שלו שהוא עדיין עובד. מצד שני אני עדיין אוהבת אותו, וקבענו לטוס בחנוכה הקרוב, הסקס איתו טוב חוץ מהעניין של הניקיון בבית והעצלנות שלו כיף לי איתו מאוד ולא היה לי ככה עם אף אחד.

אני לא יודעת אם אני רוצה לעזוב אותו כי המחשבה מקמטת לי את הלב. יש לנו המון במשותף ובתור איש שיחה אני לומדת ממנו הרבה עד היום, שנה וחצי אחרי. הוא מעניין ומקסים ואני מאוד נמשכת גם למראה שלו ובגלל זה גם קשה לי להגיד לו לא.

הוא גם סובל מביטחון עצמי ירוד ומדיכאון לא מאובחן וקשה לו לטפל בעצמו. אבל גם לי קשה לטפל בעצמי, ואני מטפלת גם בו וגם בבית וגם באמא ואח שלי. אז אני לא יודעת מה לעשות. אני אשמח לעצה ושלא בהכרח תגידו לי להיפרד, כי הכי קל לפרק קשר, ואני לא מחפשת את הדרך הקלה.