במשפחה שלי יש המון מטען. אבא שלי בגד באמא שלי וגיליתי את זה בגיל 13. המון צרחות ואלימות מילולית מגיל צעיר, שאני הייתי צריכה פיזית להפריד בין ההורים שלי, קללות. לצערי עם הזמן גם אני התחלתי לקלל ולצעוק וזה השיח שמתנהל אצלינו בבית. בכי צרחות וצעקות. לפני כמה שבועות אחד הריבים הלהט ואבא שלי התקרב אליי פיזית וצרח עליי ופעם ראשונה נראלי שחוויתי התקף חרדה מסיטואציה כזאת. לא הצלחתי להסדיר נשימה לכמה רגעים, הרגשתי לקחו לי את האוויר ולא נשמתי. נבהלתי ופתאום שאפתי נשימה לריאות ואז יצאתי החוצה ופרצתי בבכי. שבוע אחרי התהלכתי בבית מכובה נפשית, ההורים שלי מתנהגים כאילו כלום לא קרה ומנסים לרצות אותי אבל הרגשתי כאילו הנפש שלי צעקה דיי וממש חוויתי טראומה ובהלה. ובחצי שנה האחרונה ובכלל שמתי לב שממש נעשתי חסרת רגישות למשפחה שלי, אני לא אמפתית, וזה מתבטא גם בדיבור שלי. כבר לא אכפת לי אם המילים שלי פוגעות, כבר לא אכפת לי שצורחים עליי, אני פשוט רק יושבת בשקד וממשיכה כרגיל בסדר היום שלי. בזמן שההורים והאחים שלי משתוללים וצועקים עליי. זה מצד אחד טוב כי אני חסינה כבר ולא מבזבזת אנרגיה על ריבים מצד שני עצוב לי שהגעתי למצב שהמנגנון הגנה שלי הוא להיות חסרת רגשות, רק ככה אני מרגישה שלא יכולים לפגוע בי. זה לא בריא אבל אני לא מוצאת שיטת התמודדות אחרת וקצת מפחיד אותי שזה מה שנעשה ממני. מה אני כבר יכולה לעשות כדי להתמודד עם המשפחה שלי בצורה אחרת? הרי אין לי אפשרות לעזוב את הבית
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות