נמאס לי להתחבר לאנשים כשהצד השני לא מעוניין ולהפגע, מתחיל לשנוא אנשים, מה לעשות?

שלום לכולם,

כפי שכתבתי בכותרת כבר נמאס לי לנסות להתחבר לאנשים ושהצד השני לא מעוניין.
אני לא רוצה לצאת מוזר או מטריד אבל לפעמים כן היה לי את הרצון להתחבר לאנשים וזה תמיד היה חד צדדי. תסכל אותי מאוד ופגע בי,
בעיקר לראות את אותם אנשים עם חברים אחרים.
וזה גרם לי אולי להפנים שאני לא רצוי, שאולי לא רוצים להיות איתי ובחברתי. זה גרם לי לתחושות מאוד קשות נפשית של בדידות איומה, רגשות נחיתות עד כדי אובדן שמחת חיים ודיכאון קשה שאני לא יוצא ממנו.

נמאס לי לנסות. אני כבר שונא אנשים.
כבר הפסקתי לנסות. אני כבר לא מסוגל יותר להיפגע ובטח שלא להיפתח.

אני אדם יחסית מאוד מופנם ולא נוטה ליזום וליצור קשרים בד"כ אבל בקורונה הרגשת הבדידות שלי הייתה מאוד קשה והתעורר בי הצורך והכמיהה לחבר בעיקר להפיג את הבדידות. לצערי הפעם לא יצא להיפגש פרונטלית עם אנשים בשל הסגרים שהיו ולאלו שפניתי למטרת היכרות מתוך ניסיון להתחבר לרוב נתקלתי בסירובים ובחלקם אולי לא הכילו את זה שאני פתוח גם לאנשים שאני פחות מכיר וזה הכניס אותי לחרדה התגובות שלהם, הדחייה ושאולי הסתכלו עליי כעוף מוזר.

ומאז כבר חדלתי לנסות. הקשרים שלי עם אנשים כעת הם מאוד שטחיים - שלום שלום וזהו.
אולי כבר נטיתי להדחיק את זה שאני משתוקק לקשרים מעמיקים חברותיים ורגשיים בעקבות תחושות הדחייה הקשות שחוויתי מאנשים. אין ספק שמתסכל מאות לראות פתאום אותם אנשים שדחו אותי עם חברים מהשכבה שלי. בעיקר בפייסבוק. כמה צביעות,רשעות של אנשים.

קשה לי עם זה. עם העולם הלא פייר הזה.
אנשים טובים כמוני סובלים בהרבה תחומים.

זה גרם לי לשנוא אנשים באופן כללי ואולי להעדיף לשמור על יחסים מאוד שטחיים עם סובבי.
אני אדם מאוד אינטיליגנט ואולי זה משהו שגם קשה לאנשים להכיל.

כיום רוב התקשורת חסרת רגש דרך הודעות, וואטסאפ וגם משהו נוסף שמפריע לי זה הצורך של אנשים לשתף דברים בחייהם ברשתות החברתיות גם בחוגים הרחוקים שלהם (שאותם זה פחות מעניין) מה שהפך את הדור שלנו למאוד שטחי וחסר רגש.
לא מבין למה צריך לעניין אנשים אם מישהו יצא לחופשה עם בן זוגו והם מתנשקים או משהו כזה.

לדעתי יש דברים שכדאי להצניע ולשמור על פרטיות. לא כל דבר צריך לשתף ברשתות החברתיות.
אז איזו צביעות זו של אנשים שזקוקים לאישורים מהסביבה בשיתוף אירועיים/תמונות מחייהם ומנגד כשאני פונה אליהם ומשתף מעט (לא ברמה מעמיקה כי אנחנו לא מכירים) אז לטענתם זה פחות מתאים.

שונא את העולם הזה. הדור השטחי שלנו ובעיקר תחושת הבדידות שלי שקשה לי איתה.
אני כבר בן 30.
לא יוצא למקומות בילוי כי אין לי עם מי.
בחתונות אני לבד בעוד שהרוב עם בני/בנות זוג - זה נורא ומשעמם להיות לבד.
בחוג המשפחה הגרעינית אני גם לבד כי אחים שלי כבר התחתנו וחלקם עם בנות זוג.
ובלימודים הקשרים היחידים שיש הם נטו לימודיים עם סטודנטים שלומדים איתי.
אינני עובד כעת ובבית אני כעת לבד. היחיד מהמשפחה שלי שלא התחתן.
אם זה לא מספיק גם הוריי מוסיפים לי רגשות אשם על כך שאינני עובד ואינני יוצא כמעט.

התחלתי כבר לשנוא בני אדם.

יש לי שכן שפחות או יותר בגילי וכשאנו נפגשים זה קצת מוזר ומביך, רק אומרים שלום וכל אחד ממשיך לדרכו.
היו לי מחשבות אולי להתחבר אליו.
אבל תמיד זה ככה שאני רוצה והצד השני לא אז כבר עם המטען הזה שאני בא - בדרך כלל אני כבר לא נפתח מול אנשים, והקשר שלי עם הזולת הוא מאוד שטחי.

לפני שאתם כותבים עצה על סמך מה שכתבתי תבינו קודם כל שהסיפור מורכב יותר ממה שהוא כתוב ושאני אדם מאוד רגיש, נפגע ולוקח ללב. אז אשמח להתחשבות ורגישות בתגובות לפני שאתם מגיבים. יש תחושות שקשה לי מאוד להעביר דרך המקלדת.