אמא שלי אובחנה לפני מס שבועות עם מחלה שתחת פרקינסון.
בחורנ לא מאוד מבוגרת( בת 57), מלאת חיים, עובדת, בסביבת אנשים ולא נחה לרגע.
אחרי אשפוז של שלושה שבועות שהייתי איתה רוב הזמן היא הועברה לשיקום בתקווה ענקית שתוכל לתפקד בצורה המקסימלית.
המחלה לא תעלם ואף תדרדר אבל השיקום הוא כדי לעזור לה ללמוד איך לתפקד תחת זה.
מתחילת האשפוז אני איתה, מלבישה, יושבת איתה, מנסה להפעיל אותה כמה שאפשר אבל אני מבינה שהיא מעבר לחוסר העצמאות גם מאוד מדוכדכת.
אף אחד מהמשפחה שלי לא רואה לנכון להיות איתה, לא יבטלו סידורים כדי להעביר איתה יום שלם ואני רותחת.
אני ממש מנסה לדון לכף זכות כל אחד מהם כי לכולם יש את חייהם אבל איך אפשר לנטוש את ההורה שלך!
במשך כל החודש הזה הם היו אצלה פעמיים! במשך שלוש/ארבע שעות וזהו.
זו השבת הראשונה שהיא תעשה לבד ואני פשוט מרגישה רע, לא יכולה להסתכל למשפחה שלי בעיניים ולראות אותם ממשיכים בחיים כאילו הכל בסדר.
איך פותחים את זה מולם בלי להתפוצץ כי אני מילימטר מלנתק קשר עם כל אחד מהבית הזה ברגע שמצבה יתייצב??
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות