אמא של חבר שלי פיתחה אליי אנטי או שאני מדמיינת? מפחדת שזה ישפיע על הקשר הזוגי שלי...

שלום לכולם ותודה שנכנסתם :)

אז קצת רקע-

אני בת 17, תלמידת כיתה י"א, אציין שאני בחורה מן המניין לכשעצמי- עובדת ומחזיקה את עצמי מגיל 14 לגמרי לבד, משלבת לימודים ותקופת בגרויות קשוחה, משתדלת להיות הגרסה הכי חזקה של עצמי גם כשקשה..
אציין נתון שקצת קריטי למשוואה- עד גיל 14 גדלתי אצל סבתא ללא אבא מסיבות אישיות, אמא שלי רוב חייה בדיכאון וכך יצא שדי גדלתי בעצמי תחת עין אוהבת של סבתא.
כך שהורות משמעותית לא הייתה בחיי, מעולם לא קיבלתי דבר מהוריי- לא רגשית ולא חומרית.
כך גדלתי והתפתחתי לטוב ולרע.

ובחזרה להווה-

אני יוצאת כבר חמישה חודשים עם בחור מקסים שאני מאוד אוהבת- חתיך, טוב לב, מצחיק, מפנק, אנרגטי, חרוץ- בן אדם כזה שאי אפשר שלא לאהוב- הוא פשוט ממכר את כל מי שסביבו.
יש בינינו קצת בעיות תקשורת (אין בינינו שיח עמוק, כי הוא פשוט לא אדם שאוהב לשוחח..), ויש לו קצת בעיות עצבים - אבל הקשר הזה חשוב לי ואנחנו עובדים עליו בכל יום.

יש לחבר שלי הורים שהם אנשים טובים, באמת.
לאחר חודש היכרות עמו פגשתי אותם וישר הבנתי איך הוא יצא כזה מדהים.
אמא שלו היא אישה מאוד חזקה, לביאה ובאמת אחת כזאת שבהרבה מובנים היא השראה.

עד לא מזמן הקשר שלי איתה היה מושלם- היא הייתה מסמסת לי כל היום, עוזרת לי בדברים שאני צריכה, מייעצת לי ובאמת החשבתי אותה לאמא שמעולם לא הייתה נוכחת בחיי.

רק דבר אחד העיב על הכל- היא אישה מאוד ביקורתית. אני יודעת שהביקורת שלה לא נובעת מרוע אלא מרצון לשאיפה לשלמות, אבל עדיין.. לא תמיד כיפי לקבל ביקורת.
אני לא "רזונת"- בחורה נמוכה ששוקלת 55 קילו כרגע. כשהכרתי אותו שקלתי 61 ובאמת עשיתי מאמץ ונכנסתי לדיאטה ולמשטר אימונים שאני מצויה בהם עד עכשיו.
יש לי עבר עם הפרעות אכילה- הייתי אנורקסית ובולימית עד לפני שנה והגעתי למשקל של 42 קילו.

לאמא שלו יש אישיו עם משקל- היא כל הזמן רמזה לי לרדת במשקל, ללכת למכון, וכשסיפרתי לה שאני שוקלת 55 היא אמרה לי ש"זה עדיין לא רזה לגובה שלך, אבל יפה שאת משתדלת".
חבר שלי נגיד עלה חמישה קילו במשקל אבל הוא רחוק שנות אוררר מלהיות שמן- והיא מתבטאת מולו בכינויים לא יפים בכלל- ״חזיר״ ״איכס״ ״מזהה שאתה בא הביתה לפני הכרס שנכנסת לפנייך, ועוד״.

היא באמת אישה טובה! פשוט קיצונית..

זה לא היה עד כדי כך מפריע לי אם היא לא הייתה מהללת בחורות אחרות תוך כדי שהיא "מקטינה" אותי מבלי לשים לב- יש לו מספר ידידות שהיו איתו בקשר צמוד במסגרת כלשהי, יפות ואין לי איך לערער על זה- וכל מה שהיא עשתה עד עכשיו זה להלל אותן כל היום בפניי ובפני החבר שלי, להראות לי תמונות שלהן ולהחמיא על הגוף שלהן בזמן שלי היא כל הזמן אומרת שאני צריכה לרדת.

יום אחד זה פשוט התפוצץ אצלי, מאוד נפגעתי מהחזרתיות הזו לגבי המראה שלהן - כי למה את עושה את זה כל כך הרבה בזמן שיש לבן שלך חברה?

ישנתי אצלו באותו יום ודי התכנסתי בעצמי. הוא לא הבין למה והעדפתי שלא לדבר על זה.. לא רציתי להיחשב כקנאית או כדרמטית- כי אני לא, אני סך הכל בחורה שהביטחון העצמי שלה לא גבוה ומרגישה שמורידים לה אותו עוד יותר.
הוא המשיך לשאול אותי מה הסיפור שלי והפעם בצעקות (ב12 בלילה) ואני בסוף התרציתי לספר כי לא רציתי לעשות בלאגן.
התגובה שלו (בצעקות כמובן כי הוא לא יודע לדבר ברוגע) הייתה (כצפוי) שאני מגזימה, ושהיא בסך הכל משתפת ומה הבעיה.
אני אמרתי שאלה התחושות שלי וזה הכל.
הוא המשיך לצעוק וידעתי שהיא שומעת מהחדר השני. זה היה לא נעים בכלל.
אמרתי לו שאם הוא ממשיך לצעוק עליי כך אני מעדיפה שיחזיר אותי הביתה (כי תסכימו איתי שזה לא כיף שגם לא מבינים אותך וגם צועקים עלייך על התחושות שלך), הוא לא הפסיק לצעוק. אז ביקשתי ממנו שיחזיר אותי הביתה (יש בינינו מרחק של 20 דקות נסיעה ואין לי רישיון, בזמן שלו יש רכב ורישיון, לכן ביקשתי.).
אני יודעת עכשיו שזה היה אנוכי מצדי לבקש מבן אדם להחזיר אותי הביתה באמצע הלילה אבל באמת שלא הייתי מסוגלת לשאת את הצעקות שלו ואת החוסר הבנה והאי רגישות.

הוא הזעיק את אמא שלו וסיפר לה שנפגעתי ממנה ושאני רוצה הביתה (עיוות לגמרי את העניין, ובנוסף שכחתי לציין בהתחלה- הוא מערב אותה בהכל). היא התעוררה ובהתחלה רק אמרה לי ״ביי״ קר.
אחר כך היא אמרה כשראתה שאני באמת רוצה ללכת שהיא רוצה לדבר איתי.

היא אמרה לי שאני דרמטית ומגזימה, ביקשה ממני לא לעשות בלאגן וללכת לישון.

למחרת בבוקר כשהוא לקח אותי הביתה הסברתי לו את התחושות שלי כשהייתי פחות סוערת.
גם לגבי מה שהיה מול אמא שלו וגם על הצעקות שלו ועל העובדה שהעדפתי שזה יישאר בינינו ללא התערבות חיצונית.
אמרתי את הדברים בצורה מכבדת ולא מאשימה, באמת.
אבל הוא נכנס לעמדת התגוננות. הקצין הכל ואמר ש"מי שפוגע באמא שלו זה מבחינתו קו אדום".
מה הקשר? באמת שלא הצלחתי להבין..

מסתבר שאחרי שהוא שם אותי בבית הוא התקשר לצרוח על אמא שלו ואמר לה שהיא הורסת לו הכל בחיים ושתפסיק לדבר איתי על בחורות אחרות.
היא מצדה אמרה לו שאם הוא סובל איתי הוא יכול להיפרד כי זאת לא חתונה.
מאוד נפגעתי כשסיפר לי על כך. היא שכחה כמה נתתי מעצמי עבורו וכמה דאגתי לו תמיד, אם מבחינתה זה סבל זה חד משמעית כישלון שלי.

הרגשתי שזה נכון לשלוח לה הודעת התנצלות שבה אני מסבירה את עצמי ומדגישה את אהבתי אליה ואליו (לא מתוך מקום של חנפנות , אלא מתוך מקום שבאמת אהבתי אותה מאוד).
היה נראה שהיא סלחה.. אמרה לו שנסתדר בינינו ונראה איך דברים הולכים.

מאז היא שולחת פחות הודעות, מדברת בצורה קרה יותר, כבר לא כמו פעם חד משמעית..
זה עצוב לי כי באמת הרגשתי שהיא כמו אמא עבורי, משהו שהיה כל כך חסר לי בחיי.
הייתי אצלו כל יום, ישנתי אצלו הרבה ובאמת שהתחושה של הנוחות כשאני אצלו חסרה לי ממש.

אני גם מפחדת שזה יפגע לי בקשר איתו. אני מרגישה כרגע תחת עין בוחנת. אני לא רוצה להיפרד ממנו למרות שיש לי סיבות לסיים עם זה.. אוהבת אותו. אין לי דבר בעולם הזה חוץ ממנו. לא רוצה לאבד אותו.

האם יש איך לשנות את הדברים?