עברתי התקף חרדה ויש לי מאז צלקות שנשארו לי, האם יש לי פוסט טראומה?

זה התחיל בבית מלון, שהייתי בת 7 כולה ההתקף חרדה הראשון תקף אותי. הרגשה שאני הולכת למות בכל רגע דפיקות לב חזקות כיאילו הלב הולך לצאת עוד רגע מהמקום, זיעה וחום מטורף כיאילו אני בלבה רותחת, הרגשה כיאילו מישהו מכניס יד לבטן ומוחץ את כל האיברים הפנימיים, קושי בנשימה והרגשה כיאילו אני חייבת לברוח. זה היה העשר דקות הכי ארוכות בחיים שלי אבל הם לא נגמרו שם- מההתק הראשון זה רק התגבר, ניהיו לי יותר התקפי חרדה זמן ארוך יותר ילדה שעולה כולה לכיתה ב מרגישה שהיא גוססת.
לא ידעתי מזה התקפי חרדה, הייתי קטנה. לא ידעתי איך לבטא את התחושה הזו שיש לי, הרי אם אומר שאני מרגישה שאני הולכת למות אף אחד לא יאמין לי וכך היה.
ההורים שלי חשבו שזה רק וירוס, הרופאים אמרו שזה גיל ההתבגרות וזה יעבור לי, הבדיקות דם תקינות וגם האולטרסאונד.
הבנתי שאף אחד לא מבין מה יש לי, גם אם אני מנסה להסביר את זה לרופאים אין בפי מספיק מילים שיכולות לתאר את התחושת האימה וחוסר האונים הגדול שיש לי- אז שמרתי לעצמי. אף אחד לא הבין אותי, ובזמן שכולם חושבים שאני בריאה אני יודעת שאני גוססת וזה רק עניין של זמן שיגלו אצלי את ״המחלה״ שיש לי, מה שזה לא יהיה.
התקפי החרדה נמשכו, כל שבוע היה לי לפחות התקף אחד. באמצע שיעור, עם חברים, בחופשות. התחלתי להתרחק להיחסם ולהיסגר, מפחדת לצאת רחוק מהבית, מפחדת ללכת לבית ספר, לא יוצאת לטיולים שנתיים, לא לטיולים של הצופים, מסתגרת עם עצמי. הגעתי למצב שאני מסתכלת על החברים שמסביבי ואומרת ״איזה כיף להם שאין להם את מה שיש לי״.
שמונה שנים, שמונה שנים! שחייתי במחשבה שיש לי מחלה שאף אחד לא מכיר, שאני גוססת, מחכה עת עת ליום שאצטרך להיפרד. עד שלקחתי את עצמי בידיים וטיפלתי בעצמי, אני חזקה בראש זה גרם לי להיות עצמאית ובעלת אינטליגנציה גבוהה מהרגיל ובמקום התקפי חרדה שבועיים הם הפכו לחודשיים ואז שנתיים.
אך אני בתקופה האחרונה חושבת שהם השאירו נזק אחריהם- אני לא סומכת על אנשים, אני תמיד בהרגשה שאף אחד לא יבין אותי, פעם פחדתי לצאת למקומות ציבוריים פחדתי מאנשים. יש לי התקפי זעם אני לפעמיים דופקת על הקירות צורחת ובוכה, מרביצה לעצמי ויודעת שאני לא טובה. כל פעם שאני רוצה מישהו בוכה מתעלף או מרגיש לי טוב ישר עולה לי טריגר ואני חייבת לברוח מאותו המקום. אני קרה לאנשים, אני לא סומכת על ההורים שלי קשה לי לאהוב. כל לילה לוקח שעות עד שאני ישנה מעובר מחשבות, קשה לי להיות לא נחמדה לאנשים (ההתקפי חרדה נבואו מהרגשה שאנשים נפגעים ותאונות קורות בגללי ובגלל החטאים שלי)
כל מה שכתבתי היה בעיקר בשנים של ההתקפי החרדה וקצת אחריהם אך עדיין ישנם צלקות כמו ההתקפי זעם בעיות שינה חוסר אמון באנשים קושי לבטא את עצמי טריגרים מבתי חולים ופגועי הלם.
אני חושבת שאף אחד לא עזר לי רק אני הייתי שם בשביל עצמי לכן גם השגתי משהו טוב מזה.
אני רוצה לשאול אם מה שעברתי הינו פוסט טראומה?
והאם הצלקות ישארו לכל החיים שלי?