למה עבר כל כך הרבה זמן מאז שאמא שלי נפטרה ועוד לא מצאתי את שמחת החיים שלי?

שלום. אני בת 32, רווקה, סובלת מהפרעת אישיות גבולית ודיכאון קליני. מתגוררת לבד. מטופלת אצל פסיכולוגית. איבדתי את אמי לפני 10 שנים, אמי חלתה בסרטן משהייתי ילדה ובסוף המחלה הכריעה אותה לאחר 19 שנים. טיפלתי בה ברגעייה האחרונה. יש לי עד היום טראומות מהתקופה הזו. לאחר האבדן של אימא עשיתי הכל כדי לשכוח ומילאתי את היום שלי במשימות ובמלא עבודה. לאחר חמש שנים מהאבדן של אמי (כשהייתי בת 27) התחלתי זוגיות, אפשר לומר הזוגיות הראשונה האמתית שבאמת הייתה לי, כלומר, שהתייחסתי אלייה כזוגיות רצינית ואמתית. זו הפעם הראשונה שאיפשרתי לעצמי לאהוב באמת, להיות כמו שאני בפני מישהו אחר. להיות חשופה בפניו, תרתי משמע. הרגשתי שאין אהבה כזו ושאנחנו יחד לא משנה מה אבל ברקע למרות כל האהבה והנסיונות היו הרבה מריבות והייתי נפגעת הרבה. בהתחלה מצבי הרוח והתקפי חרדה (שנבעו כתוצאה מהחיים שעברתי בצל המחלה של אמי) התקבלו בהכלה והבנה אבל כאשר עברנו לגור יחד לאט לאט איבדתי עוד ועוד את שמחת החיים שלי והאקס שלי לא הצליח להכיל את זה (אני מבינה אותו אבל עצוב לי שדווקא ברגע שנחלשתי והייתי הכי צריכה אותו הוא קם ועזב לאחר שהבטיח שבקרוב נתחתן אבל בסופו של דבר קיבלתי הודעת פרידה, הודעת ווטסאפ. כמו כן, כואב לי על כך שהמשפחה שלו לחצה עליו להפרד ממני וזה מה שהוא עשה בסוף). עם זאת אני חושבת שלא הייתי בת זוג מספיק טובה, נתתי לעצב שלי ולקשיי הרגשיים להוריד אותו ואותי יחד. השקענו בבית הזה את הכל, בית יפהפה אבל לא היה בו טיפה של שמחה. התקפי החרדה שלי לא הפסיקו שם, כנראה הגוף שלי דיבר שלא טוב לי, שזה לא המקום שלי. תמיד ידעתי שאני לא באמת מאושרת במערכת היחסים הזו ועל אף זאת זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שבאמת סוף סוף רואים אותי, שאני יכולה להיות אני ויקבלו אותי (אם כי באיזשהו שלב רגישות היתר שלי והעצב שלי כבר לא קיבלו מקום). כבר עברו שלוש שנים מאז הפרידה שלו ממני, הוא כבר התקדם, התחתו והקים משפחה. ואני? אין יום שאני לא בוכה עליו. במשך היום אני עובדת, לומדת, ממלאה את הזמן בתחביבים (העצב כאילו על OF) אבל כשיש לי זמן פנוי עם עצמי (נגיד בסוף יום) אני מרגישה שאני מגיעה לעצב של שיאים חדשים שאני לא יכולה עוד להחזיק בתוכי, זו תחושה שאני לא מסוגלת עוד להמשיך ככה. אני לא חושבת שהצער הגדול הוא רק עליו ספציפית אלא על אימי שאיבדתי ושלא עיכלתי באמת את האבדן שלה והעובדה שחזרתי ללבד שלי (אין לי חברים), לזה שפתחתי את הלב סוף סוף בפני מישהו אבל התאכזבתי בסופו של דבר אבל בחיי שלמרות כל ההסברים אני לא מבינה למה זה עד כדי כך כל כך כואב? למה עבר כל כך הרבה זמן ועוד לא מצאתי את שמחת החיים שלי או לפחות את השפיות שלי? ושוב.. זה לא האקס שאבד לי אלא מה שהוא סימל בשבילי וכמובן האבדן של אימי. לפעמים אני שואלת את עצמי אם הייתי יכולה לבחור אם להיות כאן או לא ואני עונה באופן חד משמעי שלא. אין לי תיכנונים חלילה לפגוע בעצמי אבל זו פשוט תחושה שהחיים האלה כואבים מדי ואני רגישה מדי ושונה מאד מרוב האנשים, אפילו קצת מוזרה. למרות כל מה שאני עושה הכל כדי להיות שמחה (אין דבר שאני חוסכת מעצמי, משקיעה כל מה שאפשר כדי למלא את הזמן שלי בכל מה שאני אוהבת ועושה לי טוב) ועל אף זאת העצב הזה תמיד איתי. איך אמצא את שמחת החיים שוב בחיי? בבקשה תעזרו לי :(