איך אני יכולה להתמודד עם ההפרעת אישיות גבולית תקפה אותי באמצע החיים?

החיים שלי תמיד היו בעייתיים.
כשהייתי קטנה הייתי קיצונית. ידעתי את זה. הייתי מודעת הרבה יותר מדי לגילי, מינית, עמוקה, בוגרת (יותר מדי לגילי) רגישה ורואה את הדברים שמאחורי הקלעים בכל סיטואציה.
אבל הקיצוניות הזו שולבה עם צדדים פחות יפים בי. הייתי גונבת פה ושם (בגיל 14 בערך) לא הבנתי מהו מוסר. היה לי מזג חם, ואם מישהי לא הייתה ״באה לי טוב״ והייתה מקללת (כי ככה זה כשבני נוער, יש ריבים) אז הייתי יכולה לפצוח איתה במכות. מגיל צעיר עישנתי סיגריות, שתיתי אלכוהול, וקראתי תכני פסיכולוגיה שמתאימים לגיל הרבה יותר בוגר. כמובן שזה השתלב עם אנורקסיה, ובהמשך סמים משוגעים עם החבר שהעביר איתי את הנעורים האלה. איתו זה סיפור בפני עצמו, הזוגיות שלנו הייתה קיצונית - לטוב ולרע, אהבה משוגעת ויחסים שלא נראו מעולם, כמו בסרטי דרמה שוברי קופות. סקס עוצמתי ואהבה שמרגישים בנשמה, אך באותה עוצמה היא יכלה להתחליף בטינה וריבים כואבים ורעילים.
בטח אתם מדמיינים לעצמכם איזה מופרעת שלא סיימה בית ספר. אז זהו.. שלא. הקורות חיים שלי מלאים בהשכלה, תפקיד זוהר בצבא ותפקידים נחשקים בעבודה- כמו שאומרים by the book
אני פרפקציוניסטית ולצד כל השריטות ידעתי שלא אתן לשום דבר למנוע ממני להצליח וידעתי לדחוף את עצמי קדימה.
לאורך כל הזמן אנשים סביבי לא הבחינו בדברים האלה כי כשמכירים אותי פוגשים באישה יפה נעימה ואינטיליגנטית, עם רזומה מרשים. ובכנות, יש לי לב טוב. עם השנים שיפרתי את עצמי והיום אני יכולה להגיד שאני לא רק החצי הראשון שקראתם עליו, אלא גם (ויותר) החצי השני.
והינה עכשיו, כשכמעט שכנעתי אפילו את עצמי שאני יותר טובה מהבחורה שצרובה לי בזכרונות הכי כואבים שלי, כשאני כבר נשואה עם תינוקת מהממת ובעל מושלם, זה חוזר. אני נזכרת באותו צד שתמיד היה שם ומבינה שאולי לא הצלחתי להשתחרר מאותה דמות שכל כך שנאתי בעצמי. אני מתעצבנת מכל דבר, אני מלאת זעם, אני חשדנית, אני נפגעת בקלות, ואני מנסה לשמר את המציאות שבניתי אז אני גם מנסה לטאטא את הדברים ולא להראות לאף אחד את הסערה שמתחוללת בפנים.
עם זאת, אני מלאת כאב ורגשות אשם. ברמה כזו שאנישאין לי מספיק אוויר ומקום להכיל את האמוציות האלה, שבא לי להעלם ולהתפוגג אבל אני כל כך אוהבת את האנשים סביבי עד עמקי נשמתי שאני יודעת שלעולם לא אעשה משהו שאפגע בהם, אז לעולם לא אפגע בעצמי.
ואז יש בי תפילה - שאולי יקרה משהו ופשוט לא אהיה פה יותר, רק שייגאול אותי מייסורי, מהייסורים של להרגיש שיש בך צד שטני, זועם, כאוב שתמיד צץ ולא משנה כמה חזק תנסי להתנגד,
להרגיש שאת צריכה להתמודד עם כאב כל כך חזק ולחייך כלפי חוץ (ברור שזה לא עובד) ולהרגיש שכולם כל כך נורמלים ורק את משוגעת.
בניתי לעצמי חיים סופר נורמליים ובפנים שום דבר לא נורמלי.
כמובן שכבחורה עמוקה כמו שכבר תיארתי את עצמי חקרתי על זה והבנתי שזו הפרעת אישיות גבולית (זה דבר שאני כבר כמעט עשור חושדת שיש לי אבל פתאום כשדברים החמירו זה כל כך ברור שזה זה)
כואב לי על אנשים סביבי, על הבנות שלי שלפעמים אני לא מתייחסת אליהן בצורה הוגנת ומתעצבנת עליהן ואז אוכלת את עצמי במצפון, על בעלי שהתחתן עם אישה טובה במטרה לחיות חיים מאושרים וצריך לחיות בגיהנום מתמשך… וכלפי עצמי שאחרי כל כך הרבה שנים של מאמצים מבינה שזה האופי הדפוק שלי ופשוט לא אשתנה ואני צריכה להמשיך את המשחק ולנשוך את הלשון ולאכול את הלב שלי כל יום מחדש כי כל יום הוא התמודדות.
זהו, עכשיו אתם.
סקרנית לשמוע מה אתם חושבים והאם אתם מכירים את זה? איך הייתם מציעים להתמודד? חוויתם זוגיות עם הפרעת אישיות גבולית?