לא מאמינה שהוא עשה לי את זה ולא מאמינה שבטחתי בו, איך יכולתי להיות כזאת טיפשה?

אז זה כנראה יזכר כעוד סיפור טיפשי על מישהי שחשבה שהיא יכולה לשנות את בן הזוג שלה...

הכרנו בצבא וישר התחברנו ומהר מאוד נהפכנו להיות חברים טובים שמדברים על הכל. הוא כל הזמן נכנס ויצא מאוד מהר מקשרים, וכל פעם שהוא שיתף אותי בסיבה של הפרידה נשמע שהוא ניפרד מבנות הזוג שלו על שטויות גמורות. וגם כל פעם, עוד מהסיפורים שלו, היה נשמע שזה הגיע בהפתעה גמורה. לא רק לבנות הזוג שלו, אלא גם לו בעצמו - אמר שממש תוך דקות ספורות אם הם היו מתחילים להתווכח (גם על שטויות) או שסתם פתאום הבחורה לא נראתה לו הוא היה יכול לגבש את ההחלטה בשנייה ופשוט לקום ולחתוך. אמר שהוא מצפה לזוגיות מושלמת וכל מה שפחות מזה אין לו מה למשוך ולבזבז את הזמן.
הוא גם אמר שהוא יודע שזאת דפקה אצלו, אבל הוא לא עשה כלום בשביל לעבוד על עצמו.
ולמרות זה עם הזמן התחלתי להתאהב בו, וגם הוא בי... כל פעם כמעט קרה בנינו משהו אבל כל פעם הוא עצר את עצמו ואמר שהוא מפחד לפגוע בי.
עד שלפני שלוש שנים לא יכולנו כבר להתאפק ונהינו ביחד. הוא כל הזמן חזר ואמר לי שהוא מפחד שהוא יפגע בי בסוף ושהוא שוב יברח. בטיפשותי ותמימותי האמנתי שאנחנו כאלה חברים טובים ושיש בנו כזאת תקשורת מדהימה עד שאין מצב שהוא יעשה גם לי את זה.
ובאמת עברנו ביחד שלוש שנים מדהימות, שמתוכן גם חצי שנה היינו מאורסים והיינו אמורים להתחתן בקיץ הקרוב. באמת שהתקשורת בנינו הייתה מדהימה ובקושי בקושי רבנו, אפילו על הארגונים של החתונה לא רבנו בכלל, אז מן הסתם עם הזמן שכחתי כבר מה קרה עם בנות הזוג הקודמות שלו, הרגשתי שאין מצב כבר שהוא יעשה לי את זה, שאנחנו במקום הרבה יותר טוב וחזק ויציב.
עד שיום אחד לפני שבועיים רבנו. באמת על שטות. היה לי יום נוראי בעבודה וכשחזרתי הביתה ראיתי שהוא לא עשה משהו שביקשתי ממנו (למרות שבשיחה שדיברנו כשהייתי בדרך הביתה הוא אמר לי שהוא כבר עשה את זה) אז ברגע שראיתי שהוא שיקר לי התחלנו קצת לריב. וכשאני אומרת קצת לריב אני מתכוונת לזה, זה באמת לא היה משהו שנמשך יותר מדקה שתיים. ואז אחרי שהכנתי קפה וישבתי קצת באתי לדבר איתו ולהגיד לו שאני מצטערת ושעבר עליי חרא יום אבל שאני מבקשת שפעם הבאה אם הוא אומר שהוא עשה משהו אז שבאמת יעשה אותו.
ולפני שהשיחה בכלל התפתחה לאיזשהו מקום פתאום ראיתי את ההבעה שלו בבת אחת משתנה. ממש היה אפשר לראות בעיניים שלו את הסוויץ' שנעשה לו בראש, ואז הוא אמר לי "את יודעת מה, אני רוצה להיפרד." הייתי המומה. שאלתי אותו אם הוא חשב על זה כבר כמה זמן? והוא אמר לי שלא ושבשנייה הזאת הוא החליט שהוא רוצה להיפרד. שהוויכוח הזה לא מתאים לו.
ארזתי תיק ואמרתי לו שאני אלך לישון אצל ההורים שלי ובבקשה שיחשוב על זה לילה לפני שהוא מפרק הכל.
כשחזרתי הביתה כל הדברים שלו כבר לא היו.

מאז נותרתי שבורה. אני פשוט לא מאמינה שהוא עשה לי את זה ולא מאמינה על עצמי שבטחתי בו שהוא לא יעשה לי את זה... איך יכולתי להיות כל כך טיפשה??