חוששת שאני מפתחת דיכאון כרוני, לא יודעת כבר מה לעשות

פוסט פריקה
אני לוקחת את המצב הביטחוני הנוכחי במדינה קצת מעבר לפרופורציות לעומת מבעבר,
המון דברים מציפים אותי לאחרונה וכל פעם שאני מרגישה שאני מתחילה להתגבר על משהו מסוים מגיע דבר אחר ושוב שובר לי את הנפש.
חייתי חיים לא הכי פשוטים אבל תמיד תמיד הבנתי שאם אני לא אדאג לעצמי ויאהב את עצמי אף אחד לא יעשה את זה בשבילי, אז דאגתי תמיד לעשות דברים שעושים לי טוב, להקיף את עצמי רק באנשים טובים למרות שקשה לי למצוא אותם (בעיות אמון וכדומה). אני גם מבינה שלכל אדם יש ״תיק״ ואין כאן תחרות למי יש את התיק הכי כבד.. ואני חד משמעית יכולה להגיד שאני יכולה וצריכה להיות אסירת תודה על המון דברים שיש לי בחיים שלחלק מהאנשים אפילו את זה אין.
לאחרונה באיזשהו תהליך של החלמה עם עצמי הבנתי שככל הנראה יש לי הרבה טראומות מהעבר שיכולות להסביר את ראיית העולם שלי, את ההתנהגות שלי, בעיות ביחסים בין אישיים וכו׳. לא יודעת להגיד אם זה הפרעת אישיות גבולית או דיכאון או כל דבר אחר (לעולם לא אובחנתי ולא טופלתי אצל פסיכולוג לצערי אבל ברגע שתהיה לי הזדמנות, זמן וכסף אני אלך לטיפול). מה שאני מנסה להגיד זה שמאוד קשה לאדם בודד לתחזק את עצמו כל הזמן ועוד לנסות לחשוב על אחרים. במיוחד שאני עצמי סטודנטית לפסיכולוגיה שמכוונת לעתיד של עזרה וטיפול באחר. לצערי אין מישהו בחיי שאני יכולה לשתף אותו בכל המחשבות האלה ולהוריד מהמעמסה שלי.. היו תקופות יותר טובות אבל כרגע זה לא המצב. אני מרגישה שאם היו לי טריגרים מסוימים וברגע שהם היו נלחצים זה היה משבש לי את כל היומיום, אז כרגע יש לי הרבה הרבה יותר מאותם טריגרים. כיאלו מספיק כבר דבר הכי קטן כדי שזה יכניס אותי אוטומטית למצב של מגננה או דיכאון. זה מאוד מתסכל, ומה לא ניסיתי - מדיטציות, הליכות בים.. כל מה שיכולתי יחסית לזמן הפנוי המועט שיש לי. ואני פשוט לא מצליחה לצאת מזה, אני יכולה לרגעים להיות הכי שמחה וחיובית, אבל אותם רגעים הולכים ומתקצרים. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היה לי חודש שלם שלא היה איזה דאון רציני ובמהלך החודש לפחות כמה פעמים של מועקה או עצבות. מנסה להגיד לעצמי שזו תקופה ושזה יעבור אבל זה לא עובר כבר הרבה זמן ולא חשוב כמה אני מנסה לעזור לעצמי.
חושבת הרבה על העתיד שלי והאם כל מה שאני עושה כרגע בהווה משרת את זה, חושבת על המשפחה באוקראינה ועל התסכול שאין לי איך לעזור להם, חושבת איך לשלוט במחשבות שלי ושהם לא ישלטו עליי ואיך להכריח את עצמי לראות את העולם בצבע ורוד, חושבת על איך בורחים מהארץ כי הפחד לצאת למקומות ציבוריים מתגבר מיום ליום.. חושבת כמה אני סותרת אני עצמי 90% מהזמן על מגוון נושאים. חושבת כמה אני אדם כל כך טוב שמצטייר כל כך רע. חושבת כמה זה מתיש. כבר לא יודעת מה לעשות אחרת. תודה למי שקרא עד פה.