המשפחה שלו ממש מוזרה ובקשר יותר מדי צמוד ולא בריא. לברוח?

היי, אני בדילמה ממש ממש קשה עם עצמי. מצד אחד, אני מאוד אוהבת את בן הזוג שלי, אך מהצד השני מאוד קשה לי עם המשפחה שלו וגם עם הקשר שלו עם המשפחה שלו.
ולפני שתצלבו אותי - אני מאוד בעד קשר טוב עם המשפחה! אבל במקרה שלהם זה עבר את גבול הטעם הטוב.
יש לי המון המון סיפורים ודוגמאות אבל אני יתמקד במה שהכי מפריע לי:
הם ארבע אחים, השניים הגדולים (שהם בני 40 פחות או יותר) גרים עדיין עם ההורים שלו ואחותו היותר קטנה שגם עוד רגע בת 40 גרה ממש לידם, והם כולם לא עצמאיים בכלל. הם כל הזמן במנטליות של "משפחה מעל הכל" אבל לא בקטע הטוב - אלא בקטע מאוד מאוד תלותי אחד בשני.
אני אפילו לא יודעת להסביר את זה במילים, אבל יש שם ממש מנטליות שהם כאילו לא יכולים להתקיים אחד בלי השני.

במיוחד, הם מאוד תלותיים בחבר שלי למרות שהוא הילד הקטן ועל כל פיפס קטן שמישהו צריך ישר הם מתקשרים אליו שיבוא למרות שאנחנו גרים רחוק.
והוא מצידו כל הזמן אומר שהם משפחה אז אין מה לעשות והוא חייב לנסוע ולעזור...

הוא פעם אחת נסע באמצע הלילה נסיעה של שעה וחצי עד אליהם כי הטלוויזיה שלהם התקלקלה. כאילו הם לא יכולים חס וחלילה לחכות לבוקר ולקרוא לבעל מקצוע... כי הרי הם משפחה והנה יש בעיה אז למרות שהבן שלהם גר רחוק הוא חייב עכשיו לנסוע ולעזור!
גם הייתה תקופה שלאחותו נהרסה המכונית, ואיכשהו במקום שהיא תשתמש בתחבצ או משהו חבר שלי היה מגיע ומסיע אותה למקומות שהיא הייתה צריכה.. ויש גם עוד אח בן 40 בבית אבל ממנו אף פעם לא מבקשים כלום.

מעבר לזה - אם חבר שלי לא בא לבקר אותם בתדירות מסויימת הם יתקשרו ויעשו לו רגשי. הם גם עושים לו רגשי אם למשל הוא יעדיף סופש אחד שנבלה רק שנינו ושלא ניסע אליהם.
לא שזה ממש קורה - כי גם הוא כל הזמן רק רוצה לנסוע ולהיות איתם. אז התפשרנו שכל סופש שני אנחנו נוסעים אליהם וגם ישנים שם.. ומעבר לזה הוא מדבר כל יום לפחות רבע שעה עם אמא שלו. באופן כללי הוא ממש ממש ילד של אמא. גם עם האחים שלו הוא מדבר לפחות פעם ביומיים שלושה שיחות ממש ארוכות.
לפני חודש הוא טס לשבוע סקי עם חברים, ושחזר במקום שיהיה לשנינו ערב כיפי ביחד הוא עשה סבב טלפונים לכל המשפחה שלו איזה 3 שעות...
ולא שאני רוצה, או בכלל חושבת שאני צריכה לשים אותי במקום של "אני או הם" אבל הם כל הזמן כן שמים אותו במקום של הוא לא בסדר אם הוא מעדיף להיות איתי ולא איתם.

עוד משהו שממש מפריע לי זה מה שקורה עם אחותו שלא גרה אצל ההורים, אבל כן גרה כמה בתים ליד. יש לה ילדים בני 3 ו5 והיא מתנהגת כאילו אין להם אבא ושחבר שלי הוא האבא שלהם והיא גם נורא אגואיסטית.
גם יש מלא דוגמאות אבל אני יתן אחת טרייה: לפני שבועיים היה לי יום הולדת ורצינו לחגוג גם בסופש שהיינו אמורים לבוא אליהם, אז מן הסתם לא הגענו... אז היא התקשרה ואמרה לו שזה לא מעניין אותה שיש לי יום הולדת כי האחיינים שלו מתגעגעים אליו והם ילדים קטנים ואני כבר ילדה גדולה ולא צריכה שיחגגו לי גם בסופש.
ואחרי זה האחות הגדולה התקשרה אליו ואמרה לו שהאחות הזאת נורא נעלבה מזה שהוא לא מגיע ושזה לא יפה ושיכלנו לקבוע בסופש שלא היינו אמורים לבוא אליהם...
הוא כן נשאר איתי וחגג לי, אבל האחיות שלו עשו לו על זה כאלה רגשי אשם עד שכל ערב שבת הוא בכה ובראשון לקח חופש מהעבודה ונסע אליהם..

ובלי שום קשר, גם בכל סופש שאנחנו אצל המשפחה שלו איך שאנחנו מגיעים היא קוראת לו לבוא אליהם ולשחק איתם. והוא הולך אליהם למינימום 4-5 שעות.

הייתה תקופה שפשוט אמרתי לו שיסע לשם בלעדיי,
אבל אז הוא היה נעלב ורב איתי על זה שאני לא רוצה לבוא איתו למשפחה שלו ושמאוד מאוד חשוב לו שאני אהיה בקשר טוב עם המשפחה שלו... אבל די כמה אפשר? בעיקר שהוא בכלל תמיד עם האחיינים שלו ואני נשארת לבד עם המשפחה שלו... כל המשפחה אצל ההורים כולל אחותו ובעלה והוא נשאר כמו הבייביסיטר להיות שם עם הילדים הקטנים... וזה ככה בערך ממתי שהם נולדו, ולצערי חשבתי שכשהם יגדלו קצת זה יעבור אבל הנה זה רק ממשיך וממשיך..

ושוב, מאוד חשוב לי שלבן הזוג שלי יהיה גם קשר טוב עם המשפחה שלו! אבל זה פשוט מרגיש שהכל הכל תמיד סובב סביב המשפחה שלו ומה שיעשה טוב למשפחה שלו.

עכשיו, לא רק אני חושבת ככה או מרגישה את זה. פעם אחת ישבנו עם החבר הכי טוב שלו ואז אחות של בן הזוג שלי התקשרה אז הוא קם והלך רגע, אז שאלתי את החבר חצי בצחוק אם גם כשהוא גר אצל ההורים שלו הוא כל הזמן היה מדבר בטלפון איתם, ואז חבר שלו הנהן ואמר לי "יש משהו ממש מוזר וחולני במשפחה הזאת, בגלל זה כבר מהתיכון הפסקנו להגיע אליהם הביתה."

ובאמת שבהתחלה חשבתי שזה בגלל שהוא רק עכשיו יצא מהבית ועדיין קשור אליהם, אבל עברו מאז הרבה שנים, הוא עוד רגע בן 30, וזה עדיין המצב... אני מאוד מאוד אוהבת אותו. אני יודעת שהתמקדתי כאן רק ברע אבל באמת שהוא אדם מדהים ואני כל כך אוהבת אותו. ואנחנו מדברים כבר על חתונה וילדים, אבל כשאנחנו מדברים על זה הוא לא מפסיק להגיד שהוא רוצה גם שנגור ברחוב של ההורים שלו עם כל המשפחה שלו ושהמשפחה שלו תעזור לנו לגדל אותם. הוא לא מצליח לשחרר מהם ואני מוצאת את עצמי לא מצליחה לישון בלילות מהמחשבה שהילדים שלי יגדלו בסביבה כזאת... במיוחד כשאני רואה איך הם מגדלים את האחיינים. הם יגדלו להיות אנשים מאוד תלותיים שלא יוכלו לדאוג לעצמם..

מה אתם חושבים? יש עוד סיכוי שזה ישתנה או שאם זה ככה כבר כמה שנים ואפילו החברים שלו אומרים את זה אז לא לקוות אפילו? והאם זאת באמת סיבה להיפרד?