נמאס לי, כואב לי נפשית ואף אחד לא לוקח אותי ברצינות, מה אני יכולה לעשות?

אני מאוד אבל מאוד התדרדרתי נפשית. אני כבר הרבה זמן מרגישה שאני עם מצבי רוח ירודים מהרגיל אבל השנה זה באמת הגיע לשיא.
אני לא יודעת מי אני יותר, אני מרגישה תחושת ריקנות עצומה מבפנים כי כלום לא מעניין אותי, אני עצלנית הרבה יותר והחדר שלי מבולגן, אני מתייחסת רע לאנשים כי אני עונה באדישות כי אני רוצה שיעזבו אותי, אני עצבנית ובוכה המון ממש, אני לא יכולה להתרכז בלימודים הציונים שלי צנחו, אני לא מגישה עבודות כי אין לי רצון.
אני מרגישה שאני לא חיה בשביל עצמי יותר, אלא בשביל אחרים. בשביל שכולם יהיו שמחים, כי אני לא רוצה לאכזב אף אחד.
אני הגעתי למצב שאני לא מסוגלת להתמודד עם עצמי, ולצערי עם כמה שאמרתי לעצמי שאני בחיים לא אשתה אלכוהול בגלל חוויות נוראיות שהיו עם אבא שלי ומצבו הבריאותי, אני מוצאת את עצמי לוקחת אלכוהול מהבית ומשכיחה את הכאב עם זה. באירועים אני שותה יותר מכוס אחת, עד שאני מגיעה למצב של סחרחורת כזאת ואני מרגישה שכל הכאב שלי נעלם. שאני חופשיה. אבל בלי זה, ברגיל, אני אבודה.
אני לא יודעת מה לעשות. החברים שלי לא יכולים לעזור, את אבא שלי אני לא יכולה לסבול, אני סיפרתי לאימא שלי והלכנו לרופאת ילדים ומשם קבענו שאני אלך לאבחון לדיכאון אצל פסיכיאטרית.
אני מפחדת שבסוף לא ימצאו כלום ושאני סתם דרמטית. או שאם כן ימצאו משהו אני מפחדת שישימו לי סטיגמות ואני אהיה ה"זאתי עם הבעיות נפש",
שלא יקבלו אותי למקומות
כי גם ככה סבלתי מספיק יחס מזלזל מאנשים שהיו חשובים לי.
אני בוכה כל יום כי ממש לא טוב לי, ולא ברמה של "גיל ההתבגרות הוא תקופה קשה שתעבור" עצב, אלא זה באמת הרגשה שהצטברה לה ממש עם השנים. קשה לי לשמוח, אני שכחתי מה זה שמחה, שכחתי מה אהבתי ומי הייתי, אני לא יכולה לעשות כלום יותר חוץ מלהיות בטלפון או להסתובב עם חברים על מנת לנסות לברוח מהבעיות שלי.
אני כל כך רוצה עזרה, פסיכולוג, משהו, אמרתי לאימא שלי והיא לא יודעת מה לעשות בעניין, רכזת בית הספר לא עוזרת, אף אחד לא מודע למצבי חוץ מאימא שלי וכמה חברים, והם לא יכולים לעזור לי. אימא שלי עכשיו כועסת עליי כי אני לא סידרתי את החדר ואמרה שנמאס לה ושהיא לא תלך איתי לרופאים יותר. אני מבינה שזה נובע מכעס אבל זה כואב לי ממש לשמוע במיוחד בתקופה הזאת, שאני זועקת לעזרה.
מה אני אמורה לעשות? אני לא יכולה יותר