איך להרגיש טוב עם עצמי למרות הקשיים בחיים?

אני מרגיש רע רוב הזמן בידיעה שאני קצת בודד וחסר אהבה מהסביבה שלי. נתחיל בזה שאני עם ההורים שלי בקשר גרוע אפילו שאנחנו גרים ביחד, ואני גרמתי לזה להיות גרוע יותר עכשיו, כי בחיים לא הרגשתי מהם אהבה או שהם תמכו בי שהייתי קטן. וכן אני די כועס שאף אחד לא עטף אותי ובכללי שאף אחד לא היה איתי שהייתי צריך בתור ילד. אני לא מרגיש לידם בנוח בכלל, ברמה שאני לא יכול להיות אני לידם בגלל סוג של מבוכה. (גם עם האחים אותו דבר) אני באמת לא יודע למה אבל זה כן מחוסר תקשורת וחיבה בילדות בוודאות.
כשאמרתי להם בפנים את מה שכתבתי עכשיו, הם התחילו לנסות להיות איתי יותר טובים דווקא לא מזמן (לפחות אמא שלי), אבל אני לא מקבל את זה, אני מחזיר להם באנרגיות רעות כי לדעתי כבר מאוחר מדי להיזכר פתאום לאהוב אותי.
יש לי כמה חברים אבל אף פעם לא הרגשתי שהם חברים טובים. אני מסתובב איתם למרות שאני לא מרגיש ב100 אחוז נוח איתם, לבוא לשתף אותם ולספר להם כל מני דברים. אנחנו מעשנים גראס ביחד הרבה זמן ואני מרגיש שכל החברות היא אינטרס וצביעות. אני לפעמים גם מרגיש שהם מדברים עליי מאחורי הגב ומשדרים סוג של "דיברנו עליך אבל נשחק אותה כאילו לא", ויש לי אינטואיציה חזקה מאוד בכללי ולרוב האינטואיציה שלי לא טועה. לפעמים אני אומר לעצמי "בואנה מה אני עושה איתם?" וממשיך להיות איתם כי אין לי עם מי להיות עוד... הם חברים של כמה שנים.
וכשאני לבד אני מרגיש רע כי אפילו אין לי את המשפחה לדבר איתם על מה עובר עליי. אז זה פשוט אני בחדר מתמודד עם עצמי.
אני מנסה להיות חיובי כמה שיותר להתעלם מהשליליות אבל אין אני לא מצליח, זה קשה שאין משפחה טובה או חברים טובים. כל מקום חדש שאני מגיע אליו אני הכי משתדל שבעולם לשדר לפחות חיוביות, ועדיין אני מרגיש שאותי יותר שמים בצד. למרות שאני יודע שאני חברותי ויש לי יכולות, אבל זה כאילו כל החרא שכתבתי עכשיו פה, זה מה שאני משדר לאנשים, אפילו בלי כוונה. ואני מפחד לשתף מישהו שלא יבין אותי פשוט. פשוט לפעמים אני מרגיש ריקנות מטורפת שאין לי כלום ושום דבר לא שווה בלי אהבה ותמיכה ממישהו. ופסיכולוג מרגיש לי בכלל אופציה אבודה. הרבה כסף למישהו ושאפילו לא *באמת* רוצה לשמוע מה יש לי להגיד.
אני עוד מעט מתגייס אני באמת לא רוצה להיתקל בקשיים גם בצבא מבחינת הרגשות שלי.
מה העצות שלכם להתמודד?