אני לא נולדתי בישראל, אבל עליתי בגיל 12, אז אתם מבינים: בית ספר, "רוסי מסריח", "תחזור לרוסיה" וכד'.
בצבא הייתי ביחידה לא רעה בכלל, אז לא ראיתי יותר מדי בבונים. הבבונים מכיתות מב"ר, אומץ או איך שקוראים היום לכיתות טיפוליות היו בעיקר עובדי רס"ר. אז סוג של הייתי בבועה מאז.
הלכתי לטכניון, ששם פגשתי סוף-סוף את הישראלי החכם. לא אותם סתומים צעקניים, אלא ישראלים משכילים, מלומדים, אנשי הייטק לעתיד. פרופסורים וסטודנטים, מהנדסים ומדענים. סוג של התחברתי לאותם אנשי ידע והשכלה. ראיתי שישראלים זה לא רק אותם הבבונים שצורחים כמו חולי נפש בכביש ועוקפים בתור.
ואז החלטתי שלהישאר בעולם האקדמי. הוא מלא באנשים איכותיים, שלא מנבלים את הפה קבוע. שלא שמים מוזיקה ברמקול במקום ציבורי, שלא זורקים אבנים על חתולי רחוב, שיודעים לקרוא שירה ולא מתגאים בזה שלא קראו את דיקנס.
אבל מה לעשות, גם אוניברסיטה נמצאת בישראל. וברגע שאני חוצה את השער, אני מגיע לעולם אחר. זה מרגיש כאילו שאני צריך לקחת דרכון איתי ולקבל חתימה בכניסה.
העולם בחוץ מרגיש לי כל כך לא נוח. הישראלים ה"אמתיים" זה פשוט עם אחר לחלוטין. חוצפנים, חסרי התחשבות, סרי נימוס בסיסי. חבורה של נערים שנכנסים לחנות בלי מסיכות ומתחילים לקלל את כל הלקוחות שמעירים להם. אחד שצוחק כמו איזה חמור (ליטרלי נשמע כמו צהילה) באוטובוס כשכולם מסביב צריכים לשמוע מה הוא חושב על ציצי של ההיא... בכביש אני מפחד לנהוג כי חוקי התנועה זה המלצה חמה.
אני יודע שאני נשמע מתנשא, אבל לא. אני באמת רוצה להתחבר לישראליות ולתרבות פה. אבל חוץ ממספר מצומצם של אנשי אקדמיה, אני לא מצליח למצוא שום שפה משותפת עם מקומיים.
החברים שלי? כולם תואר שני+. ידידה אחת תואר ראשון, אבל גם היא דוברת רוסית...
איך להתמודד עם ה"עולם שבחוץ"?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות