לבטים לגבי זוגיות עם בת זוג דכאונית

אזהרת טריגר.

היא בגילי(17), אני מערד והיא מנהריה.
אנחנו 3 שנים ביחד, נפגשנו רק פעם אחת וכל שאר הזמן הקשר הוא אינטרנטי(ווצאפ, שיחות וידאו וכו), היא בדיכאון עוד מלפני שהכרנו, כאשר הכרתי אותה היא חתכה ובכלל הייתה במצב מאוד רע, אני ץמכתי בה והייתי שם בשבילה, היום היא במצב משמעותית יותר טוב, כמעט שנתיים לא פגעה בעצמה וזוקפת לזכותי את רוב השיפור כי אחרי הכל באמת תמיד הייתי שם כדי לתמוך ושמתי את עצמי בצד, ועצם זה שזה היה בטלפון גרם לדווקא זמינות יתר לעומת קשר פיזי כך שאני מרגיש שנוצרה ממש תלות.

בנוסף אנחנו עושים סקסטינג על בסיס קבוע וזה לדעתי ה'סוד' שמצליח להחזיק מערכת יחסים כזו בשלט רחוק

כאשר נפגשנו פעם קודמת זה לא נגמר טוב, היא מיררה בבכי ולטענתה אני לא מתנהג כמו שאני מתנהג בטלפון, בהתחלה חשבתי שזה ייגמר אבל בסוף בשיתוף פעולה של שנינו החלטנו להשאר ביחד,
רוב הזמן היא כן טובה לי ואני מאוד נהנה איתה, אני מרגיש שהיא מיוחדת ולא תהיה עוד אחת כמוה, אבל זה קשה, נורא קשה, תמיד לתמוך ולעזור ולהתמודד וכל זה גם בשנות הנעורים שלי, לאחרונה גם עולה לי מחשבה מאוד מפחידה שאולי איפהשהוא בזבזתי את השנים החד פעמיות האלו, כי להיות איתה זה לא פשוט, זה להקדיש זמן במהלך היום כמה שעות טובות ואז גם בלילה והלילה לא נגמר ב11 אלא ב2 בלילה כאשר אני קם מוקדם לבית הספר בין אם בגלל סקסטינג או בגלל איזה טריגר שהכניס אותה להתקף דיכאון, הלילות הארוכים גורמים לעייפות במהלך היום ובכללי אני מרגיש שזה נהיה הדבר הכי מרכזי בחיים שלי.
ואני לא יכול שלא לחשוב, מה היה קורה אילו הייתי מפסיק את זה, מה היה קורה אילו שנה שעברה אחרי שזה כמעט נגמר כשנפגשנו לא הייתי נלחם
וגם נגיד יש התדרדרות לימודית ברורה מצידי, ירדתי בכמות היחידות וגם פרשתי מתכנית מצוינות מסוימת, מצד אחד אפשר להגיד שיכול להיות שזה היה קורה גם בלעדיה ושאני פשוט לא מתאים אבל כשהיא חלק כל כך מרכזי בחיים לכל כך הרבה זמן גם אי אפשר להגיד שאין סיכוי שזה קשור

היא מצד אחד חשובה לי מאוד אבל מצד שני אני הרבה פעמים מרגיש שזה פשוט יותר מידי, אנשים יכולים להגיד שאם באמת אוהבים אז זה לא אמור לשנות ויש לי 2 דברים להגיד להם
1. אני בן 17 מי אמר שאני באמת יודע מה זו אהבה.
2. זה לא קשור לדעתי, המערכה עם הדיכאון היא כל כך קשה במיוחד כשהרבה פעמים אין לי מה לעשות נגד זה, אפילו לחבק אני לא יכול זה מתסכל וכואב ומקשה
והמחשבות על פרידה מידי פעם צצות בזמנים קשים אבל מצד שני אני מרגיש שיש ממש תלות בי, במיוחד שכרגע היא לא מטופלת כי המטפלת שלה בחופשת לידה שלא נגמרת ואני כל הזמן חושב בחרדה על מה שפספסתי ושאולי זה כבר מאוחר מידי, שאולי עצם זה שויתרתי על השנים האלו בשבילה זה חלק ממה שנותן לה את הערך עבורי ככה שלהפרד ממנה בסוף ישאיר אותי קירח מכאן ומכאן
העניין הוא שאלה גם המחשבות שהיו לי לפני כמעט שנתיים(וואו איך שהזמן טס) והנה אני גם מתחרט על השנתיים האלה כאילו זה מעין לופ של דלייה כי זה לא הזמן המתאים ואז חרטה שעבר עוש יותר זמן ושפספסתי עוד דברים
וגם פחד מכך שאולי אני לא אהיה אדם טוב יותר במידה ונפרד, שאני אשקע בהרגלים רעים ואפילו שהיא שמהווה נקודת אור בחיים שלי נעלמה לה
אני פשוט מבולבל, רציתי לפרוק ולשמוע עצות או דעות או משהו באמצע, לא ממש יודע, זו אפילו לא פריקה מלאה מפאת זמן מוגבל אבל אני חושב שזה נותן מושג כללי
ואם יש לכם ובא לכם לדבר בדיסקורד לשתף או להקשיב אני אשמח שתשאירו את היוזרניים :)