2 פרידות ואכזבות, כל פרידה הייתה שונה וכואבת.

היי.....
אני חייבת לשתף ולפרוק
אני עוברת תקופה קשה לאחרונה,
רוצה לפרוק ואודה ליחס כי באמת שאני מותשת.
אתחיל מההתחלה,
אני בת להורים גרושים, הגירושים היו מכוערים והותירו בי צלקת עד היום.
זה היה טראומתי עבורי בגיל קטן לקבל החלטות אצל מי להישאר אצל האמא או האבא,
בגיל 10 מרצוני בלבד וממה שחוויתי החלטתי להישאר עם אמא.
מאז אני בנתק מוחלט עם הצד השני 16 שנים.
כיום בת 26, שלמה מאוד עם ההחלטה ואפילו שיניתי את שם המשפחה אז אל דאגה. זה לא נבע מהשפעה כלשהי ואין לאמא שלי מעורבות אז שלא תחשבו, בגיל 10 הייתי ילדה עצמאית וידעתי מה טוב לי ומה לא.
בעקבות הגירושים שהשפיעו עליי לרעה בבגרות, מעולם לא יכלתי לסמוך על גבר, לא הייתה לא דמות אבהית, לא חוויתי מה זה דאגה של אבא והרגשתי רק חוסר לאורך כל השנים. הוא היה מפלצת ובן אדם נורא ומאחלת לו מוות בייסורים. להלוויה שלו הבטחתי לעצמי שלא אלך. היה בן אדם רע קמצן בלי טיפת רחמים. מירר לי תחיים. אז בבקשה בלי דעות של שפיטה כי זה מטען שאני סוחבת כל חיי, הכאב הזה וההרגשה שהעולם לא פייר ולי היו חיים קשים, מלא באכזבות מבחינה זוגיות וזה הכל באשמתו. אני כועסת כל כך בגללו מזל שהוא לא חיי יותר והשארתי את העבר מאחריי אבל זה עדיין יושב עליי.
אני חושבת שהייתי צריכה בזמנו, לדבר על פסיכולוג ולפתור את הנושא אבל בכל פעם הדחקתי וניסיתי להתמודד לבד וזה לא באמת נפתר.
זה משהו שהרס לי את החיים באופן כללי כל הגירושים וחוסר אמון בגברים. אני בכל פעם מתאכזבת מחדש ואני כבר מותשת לגמרי, לא רוצה אף אחד בחיי.

לאחרונה,
חוויתי 2 פרידות מיוזמתי,
אני בחורה שצריכה גבר שיאהב אותי וידאג לי, דבר שלא היה לי מעולם,
שיתן לי ביטחון כלכלי שזה גם לא היה לי מעולם.
יצאתי להמון דייטים בחיי, חוויתי המון אכזבות בדרך, כן גם הבלגתי על דברים שלא הייתי מבליגה עליהם היום אבל אני כל כך צמאה לזוגיות טובה. זה פשוט לא מצליח לי, בגלל כל מה שחוויתי, הבחירות שלי גרועות בכל מה שנוגע בגברים. פשוט מיואשת מעצמי והפסקתי לנסות.

אז לגביי הפרידות:
1.יצאתי עם בחור חודשיים, שאהבתי ברמות וזה נגמר מבחינתי כי הוא השפיע עליי לרעה (כל הנושא של סמים וכו׳ היה שם, מניפולציות, שקרים לגביי מהותו)
לא ניסיתי לעשן ולא ניסיתי סמים זה פשוט לא אני.
פשוט הוא לא היה בשבילי ולמרות הכל הייתי איתו והחלטתי שזהו ונפרדנו.
הפרידה הייתה מאוד קשה ברמה שהייתי בוכה כל יום.
החלטתי להיפרד בלי התראה מוקדמת כי ידעתי שהוא יעשה לי משהו, חסמתי אותו מכל מקום אפשרי, הוא רצה להיפגש וידעתי שלא כדאי כי או שישכנע אותי או שיקרה לי משהו.
הוא איים עליי ואמר שביום שאפרד ממנו הוא יעשה לי ולו משהו. פחדתי ממנו. פחדתי שהוא יפגע בי כי גם היה קנאי ואובססיבי ברמה קיצונית. באמת אהבתי אותו אבל פשוט נעלמתי וזהו. ולצערי גם נשבר לי הלב.

2.פחות מחודש לאחר הפרידה הכרתי מישהו אחר,
יצאנו מספר חודשים, הכל היה טוב ויפה בהתחלה עד שהכרתי את המשפחה, ואותו יותר טוב, מלכתחילה היו דברים שלא היו נראים לי ובכל זאת המשכתי אמרתי שאולי אני מגזימה.
זה התחיל בזה שההורים שלו התערבו בזוגיות החל משעות חזרה ועד הוצאות, הוא היה מספר להם הכל, כולל ריבים שלנו ורק שפטו אותי,
יותר מזה הבן אדם בן 30, הם לא הסכימו לי לישון אצלו, משהו היה נשמע לי הזוי.
ובדיעבד לדעתי גיליתי שהוא כנראה גיי כי כל סיטואציה שהייתה אינטימית הוא ברח ממנה. פשוט לא הצלחתי להבין אותו כי כל גבר אחר היה עושה אחרת.
הוא היה מטופח יותר מדי, אין לו ניסיון מיני,
ובנוסף גיליתי בעקיפין שיש לו בעיות נפשיות מהצבא, שהפלילו אותו בסמים והיה בכלא ושללו לו את הרישיון והורידו אותו לדרגת טוראי. פשוט הלם של החיים,
ועדיין נתתי לזה הזדמנות,
להכל בעצם,
עד שישבתי עם עצמי וחשבתי אם זה מה שאני רוצה בחיים, ופחדתי. אז לאחר חושבים החלטתי שגם ממנו אני צריכה להיפרד. ונפרדו בפלאפון, בהתחלה הוא התעקש להישאר ואמרתי לו שזה לא יסתדר מעולם,
המשכנו תקופה לדבר הוא ניסה לשכנע, ולבסוף רבנו אבל אז החלטתי לסיים איתו יפה וגם אותו חסמתי מכל מקום אפשרי.

היום אני לא בנויה לזוגיות, ובטח שלא לדייטים.
אני צריכה לעכל הכל בעצם,
2 פרידות ואכזבות.
כל פרידה הייתה שונה וכואבת.
נכון שאולי טעיתי בדרך שהתחלתי ישר אבל לא מתחרטת.
כן יש לי כאב בלב מהפרידה האחרונה כי זה טרי,
למרות שזה קשה כי הייתי רגילה אליו וכל הזמן היינו ביחד וגם ניתקתי קשר ישר מהכל.
לא יודעת איך להכיל את זה....

דבר נוסף.
עזבתי מקום עבודה שבו עשיתי התמחות 5 שנים,
למדתי תואר כלשהו והשקעתי המון המון זמן וכסף ופשוט הגעתי למצב שאני לא יכולה להכיל יותר את העומס. הלחץ וחוסר ההערכה מבחינת יחס ושכר.
החלטתי לפרוש מהתחום לגמרי!
כבר לא מעניין אותי הצלחות בחיים ולרצות אחרים,
מה זה שווה?
אם זה בא על חשבון הבריאות שלי.
ועברתי הרבה כשלונות וקשיים במקצוע וזה פשוט לא שווה את זה.
הייתה תקופה שהלחץ הנפשי שלי גרם לי להתפרצויות בכי פתאומיות, ולנשירה בשיער ברמה של קרחות, וגם לרזון.
אז כן אני מאוכזבת מעצמי, כן נתתי תנשמה ולא ראיתי בעיניים את המטרה, אבל חשבתי על זה אם זה בא על חשבון הבריאות שלי זה באמת שווה?
אז לא, קשה לי כבר נפשית וזהו ויתרתי.
כן מרגישה כישלון ובוחרת בתחום אחר,
אני אשמח לעידוד כי גם בפן המקצועי קשה לי.

כאילו הכל לא מסתדר לי בחיים,
הפרידה והפרישה מהעבודה.
בבקשה תתנו לי כוחות.
וקבעתי תור לפסיכולוג שיעזור לי קצת..
תודה לעונים!