מרגיש שאני לא יכול להתנהג בחופשיות אף פעם

יש פה די פריקה ארוכה אז אומר מראש שזה התחבר לי לכל מיני נושאים תוך כדי שרשמתי.

אני מרגיש כאילו ניתקתי את עצמי מכל רגש,
מישהי פגעה בי ושיחקה בי כל כך וניסיתי להיות עצוב מזה ולבכות ולפרוק ואני פשוט מרגיש כאילו זה מיותר ואני יכול להעלות חיוך כאילו זה לא מזיז לי והכל סבבה למרות שבפנים אני יודע שלא

שאני עם חברים שלי אני תמיד חושב על מה שאני אומר ואם מספרים לי משהו אני עונה תשובות גנריות כאילו של אל תדאג ואני איתך וכל זה ולא באמת חושב על זה ואומר מה אני מרגיש כי אני פשוט לא מרגיש כלום זה לא מדבר אליי.

לפני הקורונה היה לי קבוצה של שלוש חברים שהיינו פשוט דבוקים אחד לשני ולא היה לנו חברים אחרים שהיינו יוצאים איתם וזה הרגיש טוב כי היינו מאוד מחוברים ומאז התרחקנו קצת למרות שהיינו באמת חברי ילדות מכיתה ד'
ועכשיו אנחנו עדיין בחבורה אבל כל אחד מהם לקח מרחק אחד מהשני והתחבר יותר לילדים שבחבורה.
שזה בעצמו דבר שמבאס אותי מאוד, חברים כל כך טובים שהיו לי ועברתי איתם דברים והייתה לי תחושה שאפילו שנהיה מבוגרים נהיה חברים (ממש עד לפני שנה וחצי) וזה פשוט התהפך.
הייתה מישהי שהיינו בקטע שכמו שאמרתי בהתחלה שיחקה בי ואמרה דברים ובסוף לאחרים סיפרה משהו אחר. גיליתי את זה והתרחקתי ממנה מאוד אבל חבר הכי טוב שלי פשוט המשיך לצאת איתה וחברים מהחבורה יוצאים איתה ואני אפילו לא מוזמן וזה התחושה הכי מגעילה שיכולה להיות שאפילו שהוא יודע מה שהיה לי איתה הוא ממשיך לצאת איתה כאילו הכל טוב וזה נותן תחושה של אף אחד לא באמת חבר טוב שלי ולא סופרים אותי.

ומתוך החבורה הזאת הכרתי חבר אחד שאני והוא די מרגישים אותו הדבר
כאילו אני סיפרתי לו על זה שאני מרגיש את הריקנות הזאת ושאין לי באמת רגש ממשהו ושכלום לא מצליח לגרום לי להתרגש או לשמוח באמת והוא אמר לי שאני לא יודע כמה שהוא מבין אותי ושזה גם לו קורה ככה והכל והרגשתי קצת יותר חופשי איתו
אבל שאני אצלו או בכללי אצל חברים אני מרגיש שאני פשוט משעמם כי אין לי מה להגיד וקורה מצבים שיש פשוט שקט אז אני בורח לטלפון או סתם זורק דבר מטומטם שעולה לי לראש כדי שלא יהיה את השקט הזה.

לא יודע להסביר את זה אני מרגיש כמו זומבי ואני רואה נגיד סרטונים ביוטיוב של סיפורים של חברים מאוד טובים אחד של השני שהם חיו בבית אחד של השני האמהות מכירות את החברים והכל ואני מת שגם אני ארגיש ככה, שיהיה לי את החברים שאני באמת כל כך מחובר אליהם וחי איתם ולא מצליח ואני מרגיש שזה בעיקר כי תמיד יש לי מחשבות מציקות של אני משעמם וזה גורם לי בקושי לדבר ולא להיות פתוח עם אנשים ואיך הם בעצמם יוכלו להתחבר אליי אם אני לא נפתח ומספר דברים "וסחבק" איתם.