שלום יועצים..
לפני כחצי שנה בת הזוג נפרדה ממני לאחר 3 שנים של זוגיות, הקשר היה טוב ובריא, ובאמת שלא היה שום דבר בעייתי ואני חייתי בקשר בהרגשה שנועדנו האחד לשנייה ושזה לתמיד.
נדיר שהיינו רבים, משיכה מטורפת והכל באמת היה טוב, לסביבה ולנו היה ברור שזאת זוגיות שמובילה לחתונה והיינו באותו ראש בהמון דברים והרגשנו טוב אחד עם השני. אך לא הצלחנו לקדם את הקשר בגלל משבר על מקום מגורים שהביא להשלכות נוספות של - אם היית אוהב אותי הייתי מגיע לגור פה, אם היה אכפת לך ממני היית עושה מאמץ..
בדיעבד - זה נכון, הייתי צריך להתפשר, להיות פחות עקשן ויותר קשוב.
הפרידה נעשתה בפתאומיות ובלי שום מקום לשיח או שום אפשרות אפילו לדבר על הדברים, התבשלו אצלה לאט לאט וכשהבינה שאנחנו במבוי סתום פשוט סגרה את הדלת בלי שום אפשרות ופתח לשום דבר.
מהר מאוד לאחר הפרידה אמרתי שנגור בכל מקום העיקר שנהיה ביחד ושכל השאר יסתדר, ובאמת האמנתי בזה ומאמין עד היום אבל אפילו פתח לשיחה כנה לא היה, ומהר מאוד גם הטענות התחלפו לטענות של אני כבר לא אוהבת אותך יותר - רחוק מהעין רחוק מהלב.
אני חי בתחושת אשמה קשה מאוד, שלא התעוררתי בזמן, שלא הערכתי מספיק כדי להקריב בשביל הזוגיות ומתקשה להאמין שאמצא חיבור כל כך טוב עם אישה שאני כל כך מעריך ומרגיש שעולמי קרס - גם חצי שנה לאחר הפרידה.
היא היום בזוגיות אחרת, העדיפה להתחיל משהו חדש במקום לתת ולו פתח קטן לניסיון אמיתי לזוגיות שהייתה עם התובנות שאני איתן היום ולפתוח את הלב.
רגשות האשמה וההרגשה של מה שפספסתי לא מרפות, בנוסף לכך שהמחשבות מלוות אותי לאורך כל היום ומפריעות לי לתפקד ולהיות מאושר אפילו לרגע, הראש רק שם.
אשמח לעצות :(
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות