היי, אני בת 29 והייתי בקשר עם מישהו במשך תשעה חודשים.
מהרגע הראשון שהכרנו הכל היה מדהים, הגדרנו את עצמנו כזוג ומהר מאוד מצאנו את עצמנו מבלים 24/7 ביחד.
אני סיימתי תואר, עובדת, יש לי אוטו ודירה שאני משכירה. הבחור לא למד (התחיל שלוש פעמים והפסיק), עבד בעבודות זמניות שהכרנו ואחרי כמה זמן הוא התפטר בטענה שהוא ״רוצה להתקדם״ אבל במקום זה חתם אבטלה וטען שהקורונה פשוט לא מאפשרת לו לעבוד באמת (הוא לא מחוסן), גר אצל אמא, הלך לו האוטו, וכו׳. מרוב שאהבתי אותו, הוא פשוט גר אצלי ונתתי לו כל מה שאני יכולה כדי שיהיה לו סבבה. הוא דחיין כזה, ולא באמת פעל כדי להתקדם.
זה הפריע לי מההתחלה אבל חשבתי שזה ישתנה, עבר הזמן והמצב נשאר אותו הדבר. כל הזמן חשבתי על הפערים האלה אבל ידעתי שאני אוהבת אותו וזה היה נראה לי שולי.
מה ששבר אותי והחלטתי להפרד בגללו היה בגלל שהוא לא רצה להפגש עם אנשים שאני אוהבת - חברים ומשפחה. כמובן שלפעמים כן אבל רוב הזמן לא ושמתי לב שאני כל הזמן נלחמת איתו על זה והוא טען שזה קשה לו ולא נעים לו ולא נוח לו. אציין שאני הייתי בת בית אצלו, הקשר שלי ושל אמא שלו היה קרוב והייתי חלק מהחבורה של חברים שלו, שמאוד אהבתי וגם הם אותי. אני בחורה של משפחה ושל חברים וזה משהו שממש הפריע לי. מה גם, שהוא התקשה להגיד לי שהוא אוהב אותי, ואמר לי את זה פעם ראשונה רק שבוע אחרי הפרידה - הוא ביקש להיפגש ופשוט אמר שהוא הבין מה הוא הפסיד ושהוא אוהב אותיי אבל שאני דורשת דברים שהוא לא יכול לתת ומבחינתו עניין המשפחה לא כזה חשוב. ושכן, אין לו עוגן לתת לי, הוא לא החלטי, לא יודע לא יודע ולא יודע, לא יודע אם מוכן להתחייב.
בקיצור לא יציב במיוחד ולא נתן לי בטחון. ונפרדנו, הוא לא נלחם אבל כן בכה ונקרע ודי הסכים עם כל מה שאני אומרת.
עבר חודש וחצי ואני כל-כך מתגעגעת אליו.
שוקלת להלחם על זה, ולקבל אותו ככה, כמו שהוא.
מצד שני, זה לוותר על עקרונות שחשובים לי.
מה אתם אומרים?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025