בדידות ייאוש ותסכול רגע לפני השחרור, איך להרגיש קצת יותר טוב?

אתמול בלילה לא הפסקתי לבכות, וקמתי עם אותה תחושת ריקנות גם הבוקר. ולא מצאתי שום פיתרון מלבד פשוט לכתוב כאן. היה יכול להיות הרבה פחות שחור אם רק היה לי למי להתקשר או מישהו שיגיד מילה אחת, לא משנה איזו, וכבר הייתי מרגישה פחות מיואשת, פחות לבד.
אני בת 21, בצבא אבל לא בדיוק בצבא כי אני לא חיה בבסיס. אני גרה עם עוד שתי בנות בדירה קטנה, ובחודשי יולי אוגוסט אין לנו עבודה ב כ ל ל. אני משתחררת בעוד חודש והן בעוד שנה- והן בכלל לא בראש שלי, וכשאני מעלה נושא שמעניין אותי לדבר עליו הן אפילו לא עונות לי! כאילו שאני מדברת לעצמי! המגורים המשותפים איתן מגבירים לי את תחושת הבדידות. כשאני חוזרת הביתה אני מסתגרת יומיים שלושה בבית, פשוט כי אין לי עם מי לצאת או לדבר, וזה הכי לא אני כי תמיד הייתי אדם אהוב עם מודעות חברתית גבוהה וחוש הומור וכבר תקופה לא מבוטלת שאני לא מוצאת את עצמי משום בחינה ורק מתמררת על גזר דין בדידותי. והנורא מכל הוא שכשאני רואה את העצות כגון- ללכת לחוג, להירשם לחדר כושר, ללמוד משהו- אני לא יכולה כי אני בצבא! אז אני פשוט נרקבת כאן חודשיים, אני לא יכולה לתאר אפילו איזו תחושה של חוסר אונים אני מרגישה. מלבד זאת, אני רגילה בשנים האחרונות שתמיד יש לי מישהו. היה לי חבר אחד שהייתי מאוהבת בו עד מעל לראש אבל ההרגשה לא היתה הדדית, ומאז אני רק מחפשת להתאהב שוב ולהרגיש חיה אז אני יוצאת עם המון בנים וזה לא מוביל לאן שהייתי מקווה, וכבר 3 חודשים שאין שום עניין בכלל וזה מערער את הערך העצמי שלי, אפילו שאני מתאמצת מאוד לבנות אותו גם בלי בחור בחיי. מלבד זאת, המצב הביטחוני מאוד משפיע עליי ומעסיק אותי, כל ההתפתחויות והמורכבויות מפעילים את המוח שעות נוספות ואני מתקשה להירדם בלילה וזה גם הופך את זמני הארוחות שלי ללא מסודרים כי אני קמה בצהריים וישנה לפנות בוקר..
בקיצור, אולי כל מה שאני צריכה זה לשמוע שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני או יודעים איך להרגיש קצת יותר טוב בתוך מה שמרגיש ריק כל כך ובודד. ואפילו שזה מצב זמני- אני רוצה להנות מרוב הרגעים בחיים ולמצוא משהו טוב בכל יום שמסתיים, והתקופה הזאת כל כך משעממת ואיטית..