בודד, עצוב וללא חברים בכלל - תחושת ריקנות עצומה

שלום לכולם, אני חייב לפרוק, זאת לא פעם ראשונה שאני כותב פה באתר והמצב לא משתנה, אז ככה:
כמו שאתם רואים אני בן 23 חייל מושחרר שלא מצא עדיין כיוון בחיים, וכנראה שיש לי בעיות חברתיות, אני אדם טוב, שקט קצת, חביב על כולם (חוץ מיוצא מן הכלל), לאחרונה עבדתי על עצמי, אני ניסיתי להתחבר, אני צוחק, זורם, וואלה וכלום לא יוצא מזה, נגיד בעבודה שהתחלתי לפני חודש אחרי תקופה ארוכה שהייתי בבית, אני צוחק זורם מתחבר וזה נשאר בעבודה לא מעבר זה גם יותר חבר'ה צעירים ממני 18+- אז זה לא כזה רלוונטי, זה כאילו אנשים מחבבים אותי מצד אחד ומצד שני יש משהו שעוצר אותם והם מתרחקים ממני, אני לא יודע למה זה ככה, אבל מה שבטוח שזה לא פשוט לי בכלל, וגם די עצוב, ההרגשה שבתוכי היא הרגשה של עצבות וריקנות עצומה ואולי גם קצת ייאוש, האמת שאני בודד ובלי חברים ובאמת בלי חברים, כל השאר מהתיכון זה לא רלוונטי הם אף פעם לא באת היו חברים, ומהצבא וואלה נותק הקשר וחלק בחול וגם גרים נורא רחוק. אני מוצא את עצמי פשוט מגיע אחרי העבודה ואני לבד (חוץ ממשפחה) פשוט לבד, בודד, לפעמים אני מרגיש שאני כמו אוויר ושלאף אחד לא אכפת ממני שגם אם מחר אני יעלם לאף אחד לא יהיה אכפת ואפילו לא ישימו לב (חוץ מהמשפחה כמובן), אני בלילה הולך לישון עם הרגשה של ריקנות וקם בבוקר עם אותה הרגשה, מנסה להדחיק אבל די כבר כמה אפשר?! מה שעוד מוזר לי שנראה שמשהו אצלי לא בסדר אפילו עם בנות לא הולך לי, הייתה לי חברה ונפרדנו, או יותר נכון אני נפרדתי ממנה כי לא הסתדר והיא הייתה החברה הראשונה שלי ונראה שחוץ ממנה אף אחת אחרת לא תרצה להיות איתי, התחלתי עם בנות והם בדרך כלל אומרות לא ואני ממשיך לנסות למרות זאת בשלב מסויים זה מתחיל לייאש, ואני בא בגישה הכי טובה שיש, אני גם נראה טוב, כאילו יש משהו שעוצר אנשים מלהתחבר אליי באמת, אני כבר לא יודע מה לעשות, באמת עברתי מהפך אדיר במשך תקופה ארוכה שכללה צבא ועבודה בתקווה שזה ישתנה וכלום אותו דבר, אני עדיין יושב בבית לבד, עצוב ממורמר, מיואש, עם תחושה לא נעימה של ריקנות עצומה, פשוט עצומה, שמאוד קשה לתאר במילים את ההרגשה הזו, אני רק רוצה להיות מוקף חברים אמיתיים אתם יודעים מה אפילו סתם חברים לפחות רק בהתחלה, סתם לצאת לבלות, לדבר בטלפון מה קורה מה הולך בוואטספ וכאלה לראות שלאנשים באמת אכפת ממני ושואלים מה קורה, מכירים את ההרגשה שאתם בודדים ועצובים ורק צריכים חיבוק מבנאדם כלשהו? סתם להרגיש קרבה כלשהי? אני לא יודע אם אתם מבינים את התחושה שאני מרגיש תנסו לתאר בנאדם בודד, בלי חברים, אין עם מי לדבר בטלפון, פשוט מגיע לבית אחרי העבודה ואין למי להתקשר, אין עם מי לצאת, לאף אחד לא אכפת ממנו גם אם יעלם מתישהו, אולי אתם מזהים כמה תסמינים של דיכאון, אז אתם צודקים, אני סובל מדיכאון כבר תקופה ארוכה של כמה שנים ( או שהוא תמיד היה שם גם מגיל צעיר) שציפיתי שזה יעבור כשמנסים להשתנות וכשמשנים גישה, אבל נחשו מה? זה לא עבר, למרות התנגדותי ללכת לפסיכולוג במשך השנים, בתקופה האחרונה הרגשתי שכל הדברים שאני נושא על כתפי כבר גדולים עליי ושאיני יכול לשאת אותם לבד, אז החלטתי ללכת לפסיכולוג למרות שזה נוגד את כל העקרונות והדעות שלי, התחלתי טיפול קוגנטיבי התנהגותי לפני כחודש אני ממש מנסה לעזור לעצמי ולהשתנות עוד יותר, והאמת שיכול להיות שזה קצת עזר אבל ממש בקטנה, אבל לא יודע אם זה מה שהכי יעזור לי אם בכלל אה ובנוסף יש לי בעיות רגישיות, אני נפגע די מהר ולוקח קשה דברים לפעמים, זה גם די אופייני למזל סרטן, אני מנסה להראות את זה כמה שפחות, נגיד בעבודה החדשה אני בטוח שהם לא יודעים שאני רגיש ונפגע מהר, פשוט ככה אני וכל מה שכתבתי פה די מקשה עליי בחיי היומיום.
אנשים יקרים, האם אתם מבינים אותי ואת הרגשתי?
אם כן איך אוכל להתחבר לאנשים שירצו להיות בחברתי לא רק בעבודה? איך אוכל לדעת מה מונע מאנשים להתחבר אלי, מה עוצר אותם?
באמת שזה ממש מתסכל, באמת שאני בנאדם טוב, חביב, עוזר, ועוד הרבה דברים טובים בלי שחצנות או משהו, אני אומר את זה רק שתבינו קצת את הרקע שלי, אז איך זה יכול להיות שאנשים מתרחקים ממני? אני לא בנאדם רע, או משהו כזה, ובאמת שאני כבר די מתוסכל מזה...

תודה ענקית לכל מי שקרא ומנסה לעזור.
אני מעריך את זה :)