אני יודע שחברה שלי לא טובה לי אבל אני לא מצליח להיפרד ממנה

חברה שלי ואני ביחד כבר שנה ושלושה חודשים. היא חיילת בת 20 ואני משוחרר כבר שנתיים.
בחצי שנה האחרונה אני מרגיש שחברה שלי לא טובה לי. היא לא מספיק קשובה לי. אני עובר כמה משברים כרגע בחיים שלי ובמקום לבוא ולהרים אותי היא נכנסת בי על עוד דברים ואני גם ככה מנסה לרצות ולהרים את כולם ואותה בפרט אני פשוט לא מרגיש שהיא עושה בשבילי את אותו מאמץ. דיברתי איתה על המשברים שאני חווה והיא פשוט שתקה, לא היה לה מה לומר, לא מילות נחמה, לא "אני אוהבת אותך מאמי, נעבור את זה ביחד" כלום. אפילו כשאמרתי לה שאני *צריך* לשמוע אותה אומרת לי שהיא אוהבת אותי היא אמרה לי שהיא לא רוצה לומר לי את זה ולומא את זה ממקום מאולץ.. כאילו מה לעזאזל?! אני באחד המשברים היותר גדולים בחיים שלי ואת לא מרגישה את הצורך לומר לי אני אוהבת אותך נעבור את זה?! נו באמת!!!!!

לאחרונה רבנו כי מתקרב הסילבסטר ואני רוצה לבלות איתה אבל היא רוצה לבלות עם חברות שלה במסיבות. אני תכננתי לקחת אותה לאיזה בית מלון או צימר והיא אמרה שהיא לא רוצה כי היא מעדיפה ללכת למסיבות סילבסטר עם חברות שלה. התחיל בינינו ויכוח סוער סביב זה כשהיא אומרת שאנחנו לא רוצים את אותם הדברים ושאני לא מבין אותה.
החברים שלה חשובים לה מאוד, יותר מידי, יותר ממני. היא יכולה להיות איתי, לקבל צלצול טלפון מחברים שלה והיא פשוט תקום ותלך להיות איתם. אין שישי אחד שאנחנו מבלים בו ביחד וזה תמיד בנפרד. היא עם החברים שלה ואני עם שלי אובבית. לא משנה כמה פעמים ניסיתי לדבר איתה על זה שום דבר לא זז. עכשיו אני מבין שהחברים שלה חשובים לה. גם החברים שלי חשובים לי. אבל אם פעם באף פעם אני לא אצא איתם ואני אצא איתה זה לא סוף העולם. היא כן רואה את זה כ סוף העולם.
כבר הייתי בזוגויות כזו ופשוט התחלתי לשנוא את זו שיצאתי איתה עד שפשוט נפרדנו כשכבר לא יכלתי להסתכל עליה. אבל זה היה תהליך ארוך ומייגע. מלא בכי. מלא לילות לבנים. מלא פעמים שחזרנו, נפרדנו, חזרנו וכן הלאה עד שהגעתי למסקנה שאני לא יכול לראות אותה יותר.
אני מרגיש שזה קורה לי שוב עם החברה הנוכחית שלי ואני פשוט רוצה לסיים את זה כבר. כבר נפרדנו, וחזרנו, נפרדנו שוב, חזרנו שוב והיו המון פיצוצים.

אני מנסה לקרב את עצמי לעולם שלה, אני נותן לה את החופש לצאת כל סופש עם חברות שלה, בלי להזמין אותי בכלל, אף פעם, אני לא מתווכח איתה על לצאת איתי בשישי כי אני יודע שזה יגרום לפיצוץ וזה פשוט מרגיש לי שאני כל הזמן מוותר על עצמי.

היא לא מוכנה לעשות בשבילי שום ויתור. ואני לחלוטין לא מבקש ממנה לא לצאת עם חברות שלה. ההפך, שתצא, שתהנה, שתקח גם אותי בחשבון לפעמים, לא תמיד. זה כיף להיות מוזמן ולהרגיש שרוצים להיות בסביבתך. בתחילת הקשר היינו יוצאים מלא עם חברות שלה ובני הזוג שלהן וזה פשוט הפסיק ועכשיו חברה שלי ממש נלחמת שלא אפגש עם חברות שלה.

מצד אחד אני רוצה לעזוב אותה ולהיפרד ממנה. מצד שני אני מפחד להיות לבד. וגם יש בה המון דברים טובים ואני מפחד שלא אמצא עוד מישהי טובה כמוה. צנועה, מכובדת, עם לב גדול. אבל מרגיש לי שפשוט היא לא רואה אותי כמו שאני רואה אותה. אני גם רוצה קצב אחר של קשר. קצב יותר משפחתי. יותר ביחד, יותר משותף. שיש את החיים שלי בלעדיה, ואת שלי איתה וגם את שלי איתה ועם הסביבה שלי ושלה.
היא לא רוצה ככה. היא רוצה הפרדה. חברות שלה-אני-משפחה.

אני כבר לא יודע אם זה בגלל שהיא עוד קטנה והיא לא התבגרה או שזה מי שהיא תהיה כל חייה. אני מצד אחד לא רוצה לאבד אותה מצד שני מאוד מתוסכל כשאני איתה. גם ברמה המינית לא הכל זורם.. אני רוצה יותר, היא ממש דוחקת ורוצה פחות. אם היא לא יוזמת אין לי מקום ליזום. גם כשהיא יוזמת היא נורא שתלטנית ולא נותנת לי לעשות גם דברים שאני רוצה.

מי שהגיע עד לכאן ולא התייאש.. מה אתם\ן חושבים\ות על כל המצב?

אני כבר לא יודע מה לעשות. אני אובד עצות איתה. אני אוהב אותה אבל קשה לי איתה וכבר לא כל כך כיף לי.