לא מצליחה לעזור לאחותי. אובדת עצות

היי,
אני חייבת לפרוק כאן.
אני כבר מרגישה שזה מציף אותי, אני כבר מתפוצצת, עד שכואבות לי האוזניים.
אחותי בת 13, יפה, מדהימה, מצחיקה חברותית, כשרונית מאוד, כובשת ומיוחדת.
אבל כיהא לגילה, גם מורדת, ואני כבר לא יודעת איך לעזור לה.
היא עושה דברים שאיני יודעת איפה ראתה, כי אני לא עשיתי זאת מעולם.

ההורים לאט לאט מאזנים אותה, דואגים, מעורבים, שולטים במצב, מאוד ערניים. מסבירים ומכילים, מחנכים, נמנעים משיפוט.
נמנעים מלהגיע למצבים של ראש בראש מכיוון שתתמרד ותעשה דווקא.

יש לה חבר, היא מתנשקת איתו , מנסה למרוח את הזמן ולחזור הביתה בשעות מאוחרות. עבדה פעם על ההורים שהיא עם חברה.. בסוף התגלה שלא עם חברה, אלא בכלל עם אותו הילד וניתקה את הנייד.

היא מספרת לי הכל, אבל מאוד תמימה.
הילד אמר לה שהיא אהבת חייו, שהיא החיים שלו, שהוא לנצח אוהב אותה ולנצח יהיו ביחד. שאין אף אחת אחרת בשבילו.
״אבל הוא כתב לי ש-״
המילים שלו קונות אותה, וזה חורה לי. חורה לי שלמרות שאני יושבת איתה, מסבירה לה בנועם, משתדלת לא לשפוט.. כלום לא עוזר.
היא לא מעוניינת כלל בלימודים. אף אחד לא אמור להיות איינשטיין, אבל העובדה שכל הזמן מחפשת הזדמנות לצאת, להסתובב...
״אין לי מה לעשות בבית״ - הלב שלי מתכווץ!!!!

ההורים השקיעו ומשקיעים בה מאוד, בכל תחום עניין שלה שזיהו כישרון- עודדו אותה מאוד, הרימו, רשמו לחוג שרצתה. אך היא לא נשארה שם.

אני התנשקתי לראשונה בגיל 18, עם החבר הראשון שלי, מעולם לא הייתי ילדת רחוב, לא מעשנת, לא שותה... לא משתמשת בשפה לא מכבדת. לא מושלמת, לא מתיימרת, אבל תמיד ניסיתי להוות דוגמא טובה, כדי שתיקח ממני דברים חיוביים.
למרות שהייתי מאוד חסרת ביטחון, עם חרדה חברתית וקשיי התמודדות משלי...

היא אפילו לא מוכנה סתם לשבת למסיבת פיג׳מות ופופקורן ופינוקים איתי בחדר, או בסלון. ״אני לא אוהבת לראות עם מישהו סרט או סדרה, אני אוהבת לבד״
אבל לפעמים מוצאת אותה סתם רובצת בנחת ושלווה אצלי במיטה, עם שירים בשקט.

אני גם עוזרת מאוד בכל הקשור אליה, גם כשכואב לה משהו, או לא חשה בטוב, אני מייד קובעת תור לרופא, רצה עם אמא לקחת אותה לבדיקת דם, בית מרקחת, צילום.. אני בעצמי סובלת מבעיה רפואית רצינית, אבל כל כך אכפת לי ממנה והיא כל כך יקרה לי שאני מוכנה לסבול עוד, כמה שנדרש על הרגליים בשבילה ובשביל המשפחה שלי. גם אם זה אומר אחרי יום שלם של עבודה מהבוקר עד שש- לנסוע למיון ולחכות שם. עושה זאת באהבה ענקית.

אבא לפעמים מזלזל, כשאני מקריאה תוצאה לא כל כך טובה של בדיקה ודואגת. מלגלג. ואז כשיש משהו רציני גם היא לא לוקחת זאת ברצינות...

למרות שבגלל הפרש הגילים לא הסתדרנו בכלל כשהיינו קטנות, היא יקרה לי. חשובה לי. אני כואבת את כאבה. כואבת כשרואה את הקושי שלה, גם אם היא לפעמים לא מבחינה בו.
מציפות אותי עכשיו דמעות.

אולי אני לא עושה איתה טיקטוק, אבל אני אעשה איתה גם שטויות, עם שירים בבית וריקוד ונתפרע ונצחק, וכשאנחנו לבד בבית יש לנו לפעמים רגעים מדהימים ויקרים.

אני משתדלת.
משתדלת לתת לה ספייס כשצריך,
ומשתדלת להיות הפינה החמה והבטוחה בעולם הלא פשוט שלנו... כשיש לה בוקר קשה של ווסת, או סתם בלי מצב רוח, אני נכנסת אליה לחדר, מלטפת, שואלת מה מתחשק לה ומביאה לה נס ועוגה למיטה. כרית חמה.
לקחתי אותה ויצאנו להופעה, או סתם קנינו שתייה ודברים טעימים וישבנו ביחד במרכז..

אמרה שהגבות מעט מעיקות לה, אז אמרתי לה שלא תלך לסתם קוסמטיקאית שתהרוס לה את הגבות היפות.
ניסיתי להפוך הזדמנות זאת לזמן איכות חיובי ונעים.
אז הפכתי את זה לכמה דקות של ספא בספה, קצת פינצטה, עם עיסוי בפנים, וסבון פנים, וקרם נעים, ומגבת עם מים חמים, היא אמרה שזה מאוד הרגיע והרדים אותה וזה עשה אותי מאושרת עד הגג.

המון פעמים היא מדברת אליי בשפה נמוכה.
״תסתמי את הפה שלך עכשיו או שאני אדחוף לך את המטריה הזאת לתחת״
״יא פוסטמה, יא קנאית היית מתה יאללה תתקפלי מפה לפני שאני אעיף לך כזאת בעיטה אני אשבור לך את הפנים״
היא פשוט לא שמה עליי ז**ן
מתייחסת אליי כאל אפס
לא מכבדת אותי או את המשפחה בשום צורה
אני לא מתחנפת אליה, לא מלקקת, כמו כל אחות קטנה היא גונבת לי בגדים מהארון כשאני לא מרשה ואז אני לוקחת אותם בחזרה ואנחנו רבות. גם זה קורה, כמו אצל כולם.
אבל היא מתייחסת אליי רע..
הולכת נגד דברים שאגיד לטובתה...

אני לא מלקקת לה או מתחנפת אליה, פשוט מנסה בין כל החיכוכים ליצור רגעים של שלווה ואנרגיות טובות בנינו. אני לא רוצה להיות האחות הגדולה והשוטרת, גם אם אני לפעמים קצת כזאת (:

איך אסביר לה שדף עבודה שהיא צריכה לעשות הוא לא בשביל המורה, אלא בשבילה?
איך אני יכולה ללמד אותה מה לטובתה ומה לרעתה?
איך אוכל לכוון אותה?
מה אני עושה לא בסדר?
מה לעזאזל קורה?