במשך חודשים התמיינתי לעבודה באוסטרליה של 3 שנים (עדיף שאני אגיד שאני בת 22 וטיול אחרי צבא לא קרה) כשהתקבלתי אליה הייתי בעננים, לקחתי את זה בקלות ולא הייתי לחוצה בכלל, המחשבה הייתה כזו של אני צריכה את הזמן הזה לעצמי, לפתור את הבעיות שלי בלי שיהיה פקטור שיכול להשפיע עליהן. מאז שהתגייסתי הייתי כמה שפחות בבית, הייתי בבסיס רחוק וגם העבודה שלי אחרי הייתה כזו שאני צריכה להישאר קרוב למקום אז שיחות וידאו היו כבר שנים.
מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי אדם של לבד, של שקט וחשבתי שהמעבר הזה יהיה באמת טוב בשבילי.
עכשיו, אני רואה אותם על המסך לשיחה של 10 דקות וזהו, שם זה נגמר. כשדיברתי איתם היום, הם רצו שנעשה שיחת וידאו כשהם מתדלקים את החנוכייה היום (אצלי זה בוקר מוקדם), ולמרות שהקשר שלי לדת וכל מיני מסורות דתיות במשפחה לא קיים, לא יכולתי לעצור את עצמי מלבכות קצת. אחרי זה יש שקט שלא נעלם כי בפעם הראשונה בחיים, אני באמת לבד.
אני פה רק ארבעה ימים אבל זה מספיק כדי לגרום לי לפקפק בהחלטה שלי לעבור לכאן. לא הרגשתי ריקנות כזאת כבר שנים, איך אפשר להתמודד עם דבר כזה כשאני לא יודעת אם עדיף להישאר או ללכת?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025